פרק ארבעה עשר: אל לב-ליבה של ארץ הקרח

יום ארוך לפני. ארץ קשוחה, בלתי נגישה, לא מוכרת למטיילים, הרבה unknowns. מזהה נקודות תורפה במפה, חוכך בדעתי מהיכן וכיצד לעבור. הכרעה ותכנית, ודי להירהורים. טבילה באגם, ארוחת בוקר, אריזת התרמיל: ציוד השרדות ועוד קצת. אתמול קבעתי עם הדייג הסאמי את שעת הפגישה לשמונה בבוקר. עימו אחצה את האגם אל גדתו הדרום מערבית, סמוך מאוד לשיפכו של נהר צר וגועש המנקז את מי הפשרת הקרח של האלמה. שדות הקרח של אלמה-יאלוס-ייאגנה. שלוש-עשרה שעות עומדות לרשותי, שלושים ושניים קילומטרים הלוך וחזור, יותר משמונה מאות מטרים מעלה ומטה. בשעה תשע בלילה אמור האדון לאסוף אותי בחזרה בנקודה שקבענו מראש, כארבעה קילומטר מזרחה מנקודת ההורדה. כדי להגיע לשם יהיה עלי לחצות נהר רחב אך רדוד ושטחי ביצה. ניגשתי לאם הבית וביקשתי ממנה שתשאיל לי את השעון המעורר שהיה מונח על שידה במשרדה. האישה הלבבית, שהייתה בגיל העמידה שאלה אותי לאן פני מועדות ולכשהשבתיה, הרצינה מבט והזהירה אותי מנידחותו של המקום. בדיקה קצרה הראתה שהשעון הגדול והמסורבל מראה את השעה הנכונה: שבע וחצי בבוקר. עטפתי אותו בבגדים לבל יפגע ודחפתיו עמוק לתוך התרמיל. אני אזדקק לו כדי להגיע בזמן למפגש הלילי עם הדייג. העמסתי תרמילי ויצאתי אל הכפר, מרחק כמה מאות מטרים מהביקתה. הבוקר היה צח וצלול, פרחי בר בשלל גוונים עיטרו את השביל. מזג האוויר האיר לי פנים. 

הכפר הסאמי סטאלולואוקטה על גדתו של הויריהוורה

כאן גר הדייג החסון שהשיט אותי על פני האגם...

וזהו המעגן ממנו יצאנו לדרכנו... (צולם ביום הקודם)

הדייג הסאמי עימו קבעתי יום קודם לכן היה גבר חסון, גבה-קומה, ובעל מראה נורדי. איש קשוח בן גילי, קומתו זקופה, מצעדו יציב, דמות ספרטנית. האדון יצא אלי בסרבל דייגים וביידיו שתי חליפות הצלה אדומות. את האחת חבש לעצמו ואת השנייה השליך אלי. "זה לא לצורך הצלה" הפטיר. "אם מאיזשהי סיבה ניפול למים החליפות הללו תצפנה את הגופות שלנו וכך יתאפשר לשילטונות לאתר אותן... דרישה של השלטונות..." - אמר בהתנצלות - "במים האלו אין אדם נשאר בחיים יותר מעשר-חמש-עשרה דקות" חתך שוב ושם פעמיו אל סירת המנוע האדומה שלו. בזווית עיני בחנתיו ונדמה היה לי שהתעניין לדעת איזו תגובה עוררו בי דבריו; משלא זיהה סימני בהלה, גיחך לעצמו והתעלם. עליתי בעיקבותיו, התיישבתי היכן שהורה לי ועטפתי ראשי וצווארי בבדים חמים. ובאמת, משצברה סירת המנוע הרעשנית מהירות מספקת, הייתה הרוח הקרה נעימה בערך כמו הצלפות שוט בלתי פוסקות. אולי רבע שעה לקח לחצות את ארבעת עשר הקילומטרים אל היעד וכל הדרך היה האוויר פתוח ורווי אור. לפני ההגעה ליעד וידנו ששנינו מבינים היכן נמצאת הנקודה ממנה יאספני חזרה בסוף היום. ולבסוף, הפנה סירתו לעבר שפך הנהר תוך שהוא מתמרן דרך הזרמים העזים, העכורים. עיטם-לבן-זנב חג מעלינו בחפשו אחר דגה אבל תשומת לבי הייתה עתה נתונה דווקא לרכסים המצוקיים שלפניי בנסיון לתור אחר מעברים אפשריים. סוף דבר, עלה בידי אדון הסירה להתקרב לגדה ולהתייצב; נפרדנו ללא גינונים מיותרים, השלחתי תרמילי וקפצתי מהספינה. ניפנפנו ידיים לשלום, הוא פנה לשגרת יומו ואני לדרכי...

האשדות הגועשים של הנהר המנקז את הקרחון ושמו Duvggejahka

שאון הנהר שב והזכיר לי נשכחות... שוב הייתי בודד בארץ פרא, שוב ניצבתי חשוף לסכנות. נדרכתי מחדש וכל אותן תחושות מוכרות מסארק, שבטחוני הפיזי מותנה אך ורק במידת אמונתי ודבקותי במה שיש להאמין בו ולדבוק בו, צפו ועלו. בניגוד גמור לנוף המתון של סארק, נראו פני השטח באזור הזה לגמרי לא קלים למעבר. תחילה היה עלי למצוא נתיב בתוך ערוץ צר ועמוק שהתחתר במקביל לנהר, לטפס על אחד מצידיו התלולים של הערוץ, ולאגוף כמה קירות זקופים. בסופו של דבר אמור הייתי לחבור שוב אל הנהר, כמאה מטר גבוה יותר מעל לאשדותיו הגועשים. בדרכי מעלה חציתי דרדרת תלולה, סלעים ניתקו תחת רגליי והתגלגלו בשאון לתהום. דרך מוצלחת להתריע על בואי בפני חיות שאסור להפתיען, חשבתי לעצמי... סוף דבר, את המכשול הראשון צלחתי בקלות יחסית. עתה מצאתי עצמי בפתחו של עמק רחב אשר נחרץ מכאן ומשם בידי יובלים רבים, ובליבו הנהר השוצף, אשר יש ויקצוף בחרון-אף, ויש ויתרחב לאגם לרגע של כלום, בטרם ישוב לסורו הקוצף מן העבר השני... את העמק תוחם ממזרח רכס ה- Sierggatjahkka האדיר עליו אמור הייתי לטפס בהמשך, ואילו מהצד שמנגד נפרש המרחב העצום של הפארק הלאומי הנורבגי Rago, הוא Rahko בשפת הסאמי, עד לפסגות התלולות של ה- Gaskachohkka (גאסקהצ'וקה) המעוטרות כיפה אימתנית של קרח, מרחק ארבעים קילומטרים מכאן. התקדמתי עוד שניים-שלושה קילומטרים במעלה העמק ומשמצאתי שלוחה נוחה לטפס על ה-Sierggatjahkka, חתכתי לרכס והעפלתי "דוך".

מעל המפלים המרחבים פתוחים מכאן ועד הגאסקהצ'וקה באופק הצפוני

העפלה במעלה הרכס הייתה קלה באופן מפתיע. חלקו התחתון של המדרון היה ירוק ודשוא, עטור פרחי בר זעירים ושופע פלגים של מים זכים. העלייה נעימה ולא מייגעת למרות השיפוע הלא מתון. אין דרדרות, אין מצוקים, אין מכשולים. בשלב זה השמיים עדיין צחים אבל פלומה של צירוסים התפתחה מדרום. מזג האוויר מסביר הפנים עומד להשתנות, אך כרגע עדיין לא ברור באיזה קצב. אט אט נגלתה הארץ שמסביב במלוא הדרה והיא קשוחה ונשואת פנים. ככל שעולים בגובה מתמעטים הדשאים, ואת מקומם תופסים פני קרקע חמורי סבר המשקיפים אל נוף קדומים נוקשה של קרח ואבן ואגמי-ציפחה; הטונדרה מתחלפת בנוף ארקטי קשוח וחסר רחמים. האופק מתרחק, עוד ועוד שדות שלג נחשפים, מחשופי סלע מתחלפים בכתמי לובן המתחלפים במחשופי סלע וחוזר חלילה. פסגות משוננות ומוזרות מזדקות מהאטלנטי היכן שהארץ פוגשת את האוקיאנוס. ומתחת, למטה למטה, מתגלה הנהר במלוא עוצמתו ואגם אדיר מימדים וזרוע-איים מזין אותו. האגם של הנהר Duvggejahka חוזר ונסגר בהמשך, ועל פי המפה אמור להיפתח שוב מעבר לעיקול, ולהתמזג בקרחון הגדול של האלמה.... 

בדרך למעלה... פחות ופחות ירוק...

האגם המזין את הנהר. ארץ הקרח של ראקו מהעבר השני

Close-Up על ראקו

פסגות משוננות מזדקרות באופק היכן שהארץ פוגשת אוקיאנוס...

באיזשהו שלב נעלמת הצמחייה לחלוטין. צד זה של השלוחה עליה אני מטפס חשוף לרוחות ומשום כך נקי משלג. הסלעים, סוג של גרניט משובץ בגבישים לבנים, נראים מעונים מבלייה. הטמפרטורה עתה נמוכה מאוד, או לכל הפחות זו התחושה. רוחות עזות קמו מהדרום, ופלומת הצירוסים המתעבה הולכת וכובשת עוד ועוד חלקים מהשמיים. מתחתה מופעים להם כמו משום מקום עננים כבדים יותר. תחילה באופן ספורדי ומבוזר אבל ככל שחולף הזמן הם תובעים לעצמם עוד ועוד נתחים מהשמיים. עוד מעט קט תגלה לי אלמה טפח מצפונותיה... בשלב זה גובהי גבוה ממשטחי הקרח הנמוכים של האלמה, האמורים להיחשף מעבר לרכס.... סבלנותי פוקעת. אני מבצע איגוף קל של ההר הניצב ממולי ואכן כן, היא שם בכל הדרה, מתמזגת עם השמיים...

הפיסגה הנכספת נחשפת. המראה מתעתע, לפחות עוד שני קילומטרים לפני.

איגוף הפיסגה מצפון מערב חושף טפח מהקרחון

וממיקום טיפה שונה...

מזג האוויר משתנה במהירות והרוחות הדרומיות החזקות מערערות את יציבותי. לפני נמתחה שרשרת של שלוש פסגות, היפה מכולן בוקעת ממש למרגלות שדות השלג. אבל במצב הזה ברור לי שיהיה זה מסוכן מידי להרחיק עד לשם. אם אתפס בסופה בגובה הזה אהיה סומא ואני עשוי לאבד את דרכי. הקור הרב, הרוחות העזות והעדר מקורות מסתור טבעיים שיכנעוני לא לקחת סיכונים מיותרים. החלטתי להסתפק בפסגה הקרובה ביותר בתקווה שאספיק להגיע אליה בטרם יוטל לוט ערפילי על הקרחון. מיהרתי לחזור למסלול המקורי המאגף את הפסגה ממזרח ומטפס אליה בדרך לוליינית. האיגוף המזרחי הביא עימו הפתעה חביבה: עתה נחשפו גם כמה מהפסגות הנישאות של המאסיף הנאה סולידלבמה... אלא שזמני במשורה ואין שהות להתרפק על נוסטלגיה... מאמץ אחרון הביאני ממש מתחת לפיסגה הראשונה מצידה הדרומי, קרוב ככל שאוכל להגיע היום אל הקרחון... אכן, קיוויתי להגיע קרוב יותר אבל יהיה זה משגה להתעקש. הפסגה הבאה נמצאת במרחק שעת הליכה נוספת, וזו שבאה מיד אחריה תלולה וקשה לטיפוס.... ואני קבעתי לתשע בערב עם אדון הסירה...

המאסיף של הסולידלבמה

אלמה-יאלוס-אייגנה. הכי קרוב שהגעתי. מכאן אפשר לראות רק שליש מהקרחון...
בהמשך מצד שמאל אפשר לראות את הפסגות שכבר לא אגיע אליהן....

מצאתי מסתור מהרוח מאחורי סלע יצוק שנראה היה כאילו נחתך בסכין בידי יד נעלמה, וישבתי לנוח. הוצאתי את השוקולד המעולה שהיה לי והתענגתי עליו לאט לאט... השמיים כוסו עבים רבים, האלמה האפירה ונראה היה כאילו היא מתלכדת עם שכבת העננים הסמיכה המתהווה מעליה. כרבע שעה חלפה, אספתי כוחות ועתה הגיע העת לכנוס. עלי לרדת מהר בטרם יירד הענן על ההר. היציאה החפוזה מהמחסה הזכירה לי איפה אני נמצא... רוח מקפיאה קיבלה את פני, אלא שעתה עתיד אני לצעוד עם כיוון נשיבתה... חצי נחמה. בצעד מהיר וזהיר החילותי גולש מטה באותו מסלול בדיוק בו עליתי שעה קלה קודם לכן.

האלמה מלמעלה...

zoom-out

לפרק הבא            לפרק הקודם