באפריל נפלה החלטה: הקיץ, אם הכל ילך כשורה (או כמו שהילה רעייתי מתריסה לעברי בחצי חיוך: אם לא תפרוץ מלחמה, אם לא יתפרץ איזה הר געש, אם לא יכה צונמי...) אהלך שוב בדד במרחבי הצפון. זה זמן רב שאני 'מפנטז' לצאת משבדיה מאזור הפארק הלאומי סטורה ולהגיע לחוף הים הנורבגי דרך מעבר הרים שכוח-אל הנמצא בשיפוליו של הקרחון המסתורי גהסקה-צ'וקה... לא מי-יודע-מה במונחים של הייקרים מקצועיים, משהו כמו מאתיים וקצת קילומטרים, אם כי לא על שביל כלשהו אלא דרך מרחבי הפרא. היתה תכנית, היו הכנות וב-12 ליולי הייתי על המטוס בדרך לשבדיה.
בעבורי כל רגע של שהות בישוב עירוני כלשהו - יהיה המוניטין שלו אשר יהיה - הוא בזבוז זמן במקרה הטוב, או עינוי במקרה הנפוץ. למרבה הצער קשה מאוד להתחמק מאחיזתם החונקת של המרכזים העירוניים; שדות התעופה אינם ממוקמים אלא היכן שהם משמשים את צרכי התעבורה של בני האדם, ואלו כידוע נוהגים להצטופף במושבות... וכך תכננתי שמשך שהותי בארלנדה, שדה התעופה הבינ"ל של סטוקהולם, לא יארך יותר מ-50 דקות הכרחיות ואחר אמריא שוב במטוס בוכנה לעבר עיירת הכורים יאליוורה, שם אנחת לאחר טרטור מתמשך בן שעתיים ורבע.
ליאליוורה הגענו לאחר שמונה בערב. לא היה לי כל רצון לבלות את הלילה בעיירה אבל נראה היה שאין כל ברירה. טרם צאתי לצפון חפרתי וחפרתי בנסיונות למצוא פתרון שיקדם אותי ליעד עוד באותו היום, ולא מצאתי. רק שני מועדי אוטובוס יומיים מובילים למחוז חפצי, והאחרון שבהם חלף זה מכבר. אולי אוכל להתקדם קמעה וללון את הלילה בפוריוס, כפר ציורי קטן על גדות הנהר הגדול, הלא הוא נהר לולה המוכר משכבר?... אלא שבדיקות חוזרות ונשנות באינטרנט הראו שגם לשם אין תחבורה, ומאחר והמוניות מאוד יקרות הבינותי שלא אמלט מלינת לילה ביאליוורה, ואולם לא תכננתי ולא תאמתי דבר מראש.
מטוס הבוכנה המטרטר נחת בדיוק במועד. וכמו בשני הביקורים הקודמים, מרגע שנדמו מנועיו ונפתחו דלתותיו, נגלה בפניי עולם קסום של מרחבים אינסופיים טבולים בניחוח של טחב ומחטי אורן ואויר צלול וקריר גודש את הריאות. איזה נועם, איזו תחושה נפלאה! איזה ניגוד לאווירה הדחוסה והמאובקת ששררה עוד בחצות אותו יום בשדה התעופה בן-גוריון.
הטרמינל של יאליוורה קטן ואינטימי והוא ממוקם כמה קילומטרים מחוץ לעיירה. משפחות המתינו ליקיריהן, הורים לילדיהם, אהובים לבני זוגם... והכל בשקט מופתי, בתרבותיות; לוואי והיה זה כך גם כאן. בעודנו מחכים לכבודה היגיעו לאזני עיצורים מוכרים, ביתיים, מאוד לא צפויים: עברית. מישהו כאן מדבר עברית... עברית שקטה, קולחת, נעימה לאוזן. מפאת הכבוד והנימוסין כבשתי סקרנותי והתעלמתי; ודאי לא ישמחו שני הישראלים הללו העומדים ליד המסילה לדעת שישראל זו שהשאירו מאחור באה יחד איתם עד הלום ואין היא מניחה להם לנפשם...
מרגע ששוחררה הכבודה התפנה הטרמינל בקצב מסחרר, איש איש לתעודתו בחיק קרוביו ומשפחתו. חיפשתי אחר מוניות פנויות ואין, חיפשתי מכונית פנויה אבל כולן היו גדושות... והנה הזוג הישראלי גם הוא ממהר לעזוב, האדון יוצא לקרב מכוניתו ובת זוגו ממתינה בפתח הטרמינל עם הכבודה. התגברתי על תחושת החוצפה ונגשתי אל הגברת:
"גברתי דוברת עברית, לא כן?" פניתי אליה בעברית. הבעת תמיהה עלתה על פניה אבל מיד התעשתה ותחת תמיהתה העלתה חיוך. "ידוע לך אולי אם יש מוניות ליאליוורה?" - שאלתיה שאלה רטורית. "לא חושבת שיש דבר כזה" השיבה, "אבל אולי נוכל אנו להביא אותך לשם. לאן אתה צריך להגיע?" בדיוק באותו רגע הופיע בן זוגה, קומתו זקופה, מבטו נוקב וערני... "גדעון, יש כאן ישראלי שצריך להגיע ליאליוורה. נוכל לקחתו עימנו?" פנתה אליו, גם היא בשאלה רטורית... "איזו שאלה?..." השיב מבלי להסתיר הפתעתו. ובאמת, ישראלי ביאליוורה?... לא חזיון נפוץ. חשתי שבני הזוג שמחים על המפגש הלא צפוי וששים לעזור, הופתעתי ונעתרתי.
העמסנו ציודנו על הוולוו המרווחת ויצאנו לדרך. ערכנו היכרות קצרה: עופר מישראל, גדעון ואווה משבדיה, עד לפני שלוש שנים ישראלים מאילת. אווה, שבדית במקור, באה ארצה לפני יותר מחצי יובל, פגשה בגדעון ומאז הם יחדיו... נשאלתי על מעשי כאן ועל יעדי, ועל כך השבתי שיוצא אני למסע בדד רגלי, אלא שעתה כל מעייני למצוא כר למראשותיי ושאלתים אם יוכלו להורידני קרוב למרכז העיירה, אני כבר אמצא B&B... אסתדר. "גם לנו יש B&B צנוע אבל אנחנו לא גרים ביאליוורה כך שלצערנו לא נוכל לעזור...". "היכן אתם גרים?" שאלתים וניצוץ של תקווה ניצת בעיניי: היתכן שאוכל בכל זאת לחמוק מיאליוורה?.... "פוריוס" הייתה התשובה. הייתם מאמינים? אלת המזל טסה עימי כל הדרך מבן גוריון עד הלום והנה עתה נחה היא ממש על כתפי... "פוריוס מצויין בשבילי" עניתי.
הגענו. גדעון התנצל שהוא לא כל כך ערוך לארח היות ואווה שהתה זמן מה במזרח אירופה וזה "לא פשוט כשאין אשה בבית". הבנתי לליבו והסכמתי עימו בכל לב... "לא אוכל להאכילך אלא במזון בסיסי בלבד, אני מאוד מתנצל על כך", אמר. "לא זקוק ליותר מזה" עניתי, "באתם אלי ישר מהשמים". גדעון ואווה לא הסתירו שמחתם לארח ישראלי אף שנפלתי עליהם כרעם ביום בהיר. אווה חזרה זה עתה מקרקוב וגדעון היה על קוצים מרוב געגועים, ובכל זאת לא נלאו מארח זר בביתם בלא כל התראה. ואילו אני, לא יכולתי לכבוש שמחתי על כך שהטוב ביותר נפל בחיקי: הלא פוריוס היא נקודת הזינוק האידיאלית בדרך לפארק סטורה שיופאלה; האוטובוס אל היעד עוצר כאן בטרם יעמיק לתוככי ארץ לולה.
ביתם של גדעון ואווה הוא חלומו הטוב של כל שוחר טבע ומרחבים. הבית שוכן לצד הכביש הראשי החוצה את פוריוס, מן הצד השני גדתו של הנהר לולה המתרחב כאן למימדים של אגם, ומכאן ועד האופק נפרש היער הבוריאלי עם כל הירוק הירוק הזה... הבית האדום-לבן גדול ומרווח (כך לפחות זה נראה לי מבחוץ) ובצמוד לצידו האחורי צימר שעבורי היה בערב זה יותר מארמון. גינה ענקית ומטופחת סובבת את כל הקומפלקס ובה פרחי העונה ואף ירקות למאכל הגדלים כאן לפלא, ככל הנראה יותר מכוחה של מסירות הגנן מאשר מכוחה של חמה אשר אורה ניתן כאן אך במשורה.
גדעון הקריב מגינת הירק שלו למעני, וביחד עם הלחם החמאה הביצים והקפה היתה הארוחה שהוגשה בפני לסעודת מלכים. בחוץ היה קריר, גשם קל ירד אבל הצימר חמים היה, מאורגן מרווח ונקי. לא יכולתי לקוות לפתיחה מוצלחת יותר, וכבר שאלתי את עצמי בחרדת-מה האם מישהו שם למעלה מפנק אותי "לפנים משורת הדין" בהכירו את הצפון לי בהמשך?... ובאמת, תשובה די מדוייקת לכך קיבלתי בחלוף כמה ימים...
סיפרתי לגדעון בקצרה על שני מסעותיי הקודמים באזור, על הבלוג שפתחתי בעקבות מסעי השני ועל חיבתי להרכב המוזיקאלי של יארנה. ואז התברר לי שהיוצרת של ההרכב, הכותבת והמלחינה, מנדי סנגר האגדית, היא חברה קרובה של בני הזוג, כמעט בת בית כאן... עוד מעט-קט ונתפתתי לבקשו לארגן ביננו פגישה... אלא שהיעדים שהצבתי לעצמי עודם לפני וזמני דחוק וכל דבר בעיתו. מכל מקום, אם מי מקוראי נקרה למקום, בין שנקרה במקרה ובין שנענה לקריאה, ממליץ בכל לב על הפינה החמה של גדעון ואווה בפוריוס, נקודת מוצא אופטימלית לשלושת הפארקים של סטורה שיופאלה, סארק ובאדיילנדה.
למחרת בבוקר נפרדנו במאור פנים. עוד בנסיעתנו משדה התעופה סיפר לי גדעון שהיה מבין אלו שסימנו שביל חדש מריטסם בשבדיה לסור-פיורד בנורבגיה. באותה עת, לא היה השביל הזה בתכנון שלי, אלא שאיתני הטבע חייבו אותי לבצע שינויים במסלול ובסופו של דבר אכן עליתי עליו לזמן קצר; אבל על כך בהמשך הסיפור. ברשומות הבאות אגיש לכם בשפה לאקונית-משהו רשמים וחוויות מהמסע, ואטבלם בתצלומים שלקחתי באותם רגעים ספורים של חסד בהם השמים נתרצו והמרחב הצטלל. סטיי טיונד... סטטינד איז קמינג.
מרגע ששוחררה הכבודה התפנה הטרמינל בקצב מסחרר, איש איש לתעודתו בחיק קרוביו ומשפחתו. חיפשתי אחר מוניות פנויות ואין, חיפשתי מכונית פנויה אבל כולן היו גדושות... והנה הזוג הישראלי גם הוא ממהר לעזוב, האדון יוצא לקרב מכוניתו ובת זוגו ממתינה בפתח הטרמינל עם הכבודה. התגברתי על תחושת החוצפה ונגשתי אל הגברת:
"גברתי דוברת עברית, לא כן?" פניתי אליה בעברית. הבעת תמיהה עלתה על פניה אבל מיד התעשתה ותחת תמיהתה העלתה חיוך. "ידוע לך אולי אם יש מוניות ליאליוורה?" - שאלתיה שאלה רטורית. "לא חושבת שיש דבר כזה" השיבה, "אבל אולי נוכל אנו להביא אותך לשם. לאן אתה צריך להגיע?" בדיוק באותו רגע הופיע בן זוגה, קומתו זקופה, מבטו נוקב וערני... "גדעון, יש כאן ישראלי שצריך להגיע ליאליוורה. נוכל לקחתו עימנו?" פנתה אליו, גם היא בשאלה רטורית... "איזו שאלה?..." השיב מבלי להסתיר הפתעתו. ובאמת, ישראלי ביאליוורה?... לא חזיון נפוץ. חשתי שבני הזוג שמחים על המפגש הלא צפוי וששים לעזור, הופתעתי ונעתרתי.
העמסנו ציודנו על הוולוו המרווחת ויצאנו לדרך. ערכנו היכרות קצרה: עופר מישראל, גדעון ואווה משבדיה, עד לפני שלוש שנים ישראלים מאילת. אווה, שבדית במקור, באה ארצה לפני יותר מחצי יובל, פגשה בגדעון ומאז הם יחדיו... נשאלתי על מעשי כאן ועל יעדי, ועל כך השבתי שיוצא אני למסע בדד רגלי, אלא שעתה כל מעייני למצוא כר למראשותיי ושאלתים אם יוכלו להורידני קרוב למרכז העיירה, אני כבר אמצא B&B... אסתדר. "גם לנו יש B&B צנוע אבל אנחנו לא גרים ביאליוורה כך שלצערנו לא נוכל לעזור...". "היכן אתם גרים?" שאלתים וניצוץ של תקווה ניצת בעיניי: היתכן שאוכל בכל זאת לחמוק מיאליוורה?.... "פוריוס" הייתה התשובה. הייתם מאמינים? אלת המזל טסה עימי כל הדרך מבן גוריון עד הלום והנה עתה נחה היא ממש על כתפי... "פוריוס מצויין בשבילי" עניתי.
הגענו. גדעון התנצל שהוא לא כל כך ערוך לארח היות ואווה שהתה זמן מה במזרח אירופה וזה "לא פשוט כשאין אשה בבית". הבנתי לליבו והסכמתי עימו בכל לב... "לא אוכל להאכילך אלא במזון בסיסי בלבד, אני מאוד מתנצל על כך", אמר. "לא זקוק ליותר מזה" עניתי, "באתם אלי ישר מהשמים". גדעון ואווה לא הסתירו שמחתם לארח ישראלי אף שנפלתי עליהם כרעם ביום בהיר. אווה חזרה זה עתה מקרקוב וגדעון היה על קוצים מרוב געגועים, ובכל זאת לא נלאו מארח זר בביתם בלא כל התראה. ואילו אני, לא יכולתי לכבוש שמחתי על כך שהטוב ביותר נפל בחיקי: הלא פוריוס היא נקודת הזינוק האידיאלית בדרך לפארק סטורה שיופאלה; האוטובוס אל היעד עוצר כאן בטרם יעמיק לתוככי ארץ לולה.
ביתם של גדעון ואווה הוא חלומו הטוב של כל שוחר טבע ומרחבים. הבית שוכן לצד הכביש הראשי החוצה את פוריוס, מן הצד השני גדתו של הנהר לולה המתרחב כאן למימדים של אגם, ומכאן ועד האופק נפרש היער הבוריאלי עם כל הירוק הירוק הזה... הבית האדום-לבן גדול ומרווח (כך לפחות זה נראה לי מבחוץ) ובצמוד לצידו האחורי צימר שעבורי היה בערב זה יותר מארמון. גינה ענקית ומטופחת סובבת את כל הקומפלקס ובה פרחי העונה ואף ירקות למאכל הגדלים כאן לפלא, ככל הנראה יותר מכוחה של מסירות הגנן מאשר מכוחה של חמה אשר אורה ניתן כאן אך במשורה.
 |
| הממלכה של גדעון ואווה. כן, כל מה שמופיע בתמונה... |
 |
| הבית הקטן מימין עם הכניסה המסוגננת הוא הצימר בו התארחתי |
גדעון הקריב מגינת הירק שלו למעני, וביחד עם הלחם החמאה הביצים והקפה היתה הארוחה שהוגשה בפני לסעודת מלכים. בחוץ היה קריר, גשם קל ירד אבל הצימר חמים היה, מאורגן מרווח ונקי. לא יכולתי לקוות לפתיחה מוצלחת יותר, וכבר שאלתי את עצמי בחרדת-מה האם מישהו שם למעלה מפנק אותי "לפנים משורת הדין" בהכירו את הצפון לי בהמשך?... ובאמת, תשובה די מדוייקת לכך קיבלתי בחלוף כמה ימים...
סיפרתי לגדעון בקצרה על שני מסעותיי הקודמים באזור, על הבלוג שפתחתי בעקבות מסעי השני ועל חיבתי להרכב המוזיקאלי של יארנה. ואז התברר לי שהיוצרת של ההרכב, הכותבת והמלחינה, מנדי סנגר האגדית, היא חברה קרובה של בני הזוג, כמעט בת בית כאן... עוד מעט-קט ונתפתתי לבקשו לארגן ביננו פגישה... אלא שהיעדים שהצבתי לעצמי עודם לפני וזמני דחוק וכל דבר בעיתו. מכל מקום, אם מי מקוראי נקרה למקום, בין שנקרה במקרה ובין שנענה לקריאה, ממליץ בכל לב על הפינה החמה של גדעון ואווה בפוריוס, נקודת מוצא אופטימלית לשלושת הפארקים של סטורה שיופאלה, סארק ובאדיילנדה.
למחרת בבוקר נפרדנו במאור פנים. עוד בנסיעתנו משדה התעופה סיפר לי גדעון שהיה מבין אלו שסימנו שביל חדש מריטסם בשבדיה לסור-פיורד בנורבגיה. באותה עת, לא היה השביל הזה בתכנון שלי, אלא שאיתני הטבע חייבו אותי לבצע שינויים במסלול ובסופו של דבר אכן עליתי עליו לזמן קצר; אבל על כך בהמשך הסיפור. ברשומות הבאות אגיש לכם בשפה לאקונית-משהו רשמים וחוויות מהמסע, ואטבלם בתצלומים שלקחתי באותם רגעים ספורים של חסד בהם השמים נתרצו והמרחב הצטלל. סטיי טיונד... סטטינד איז קמינג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה