בחזרה לסקנדינביה, חלק ב' - שורת הדין

מסעי הרגלי החל בשעת צהריים מוקדמת במלון דרכים נאה בפתח הפארק סטורה. מהלך שלושה ימי הליכה מכאן (הממהרים יגמאו הדרך ביומיים) נמצאת הבקתה הנושאת את השם טאוסה-יאורה-סטוגורנה Teusajaurestugorna ולכאן אצעד לאורך האגמים גאגיר-יאברי ודיאבסה-יאברי. תחזית מזג האוויר היתה קודרת. מכאן ועד לקצה הטווח - חורפי וסגרירי, לעיתים סוער. ידעתי שחיזוי מזג האוויר באזור זה מדויק כמו דיסציפלינה ממדעי הרוח ועל זה בניתי. ובאמת, השעות הראשונות של ההליכה היו יבשות והשמים מעוננים חלקית. צוקים נישאים נשאו מזה ומזה ועמק רחב בתווך; אי-פה אי-שם גלשו במורדות ההרים ערפילים סמיכים, רוח לא נשבה, דבר לא רמז על הבאות;

שעתיים-שלוש הליכה על כביש סלול, ומכאן ואילך לא שביל ולא דרך, אם כי התוואי ברור: לאורך גדתם הדרומית מערבית של האגמים הנמתחים זה בהמשכו של זה; הברירה העומדת בפני היא רק האם כדאי לעבור דרך היערות שבשיפולי ההרים או ממש ממש על שפת האגם. בחרתי תחילה ביערות ועד מהרה גילית שסבך עצי השדר נטוע על גבי טופוגרפיה לא ידידותית, וירדתי לחוף. אלא שגם כאן זה לגמרי לא היה פשוט: בולדרים נאים מכל הגדלים והמינים - בחלקם מכוסים חזזיות בצבע אדמדם - היו פזורים עליו בצפיפות, מכאן ועד קצה האופק. היות והנוף כאן יותר פתוח, בחרתי לדלג על הבולדרים קילומטר, ועוד קילומטר, ועוד... 

כל ביתי באריזה אחת

וכך דילגתי מבולדר לבולדר, בין חלקות זרועות סלעים וחלוקי נחל, עם משא בן כעשרים קילוגרמים על הגב - כמה וכמה שעות. בין כה ובין כה הלכו השמים ונתקדרו אבל רוח לא נשבה וגשם לא ירד ומאחר וחששתי שהדילוגים על הבולדרים מאיטים מאוד את קצב ההתקדמות, לא מיהרתי לטעת אוהל על גבי משטחי הדשא שנזדמנו מפעם בפעם לאורך הגדה; כמה וכמה פעמים עצרתי וחככתי בדעתי, ולבסוף המשכתי ומתחתי את ההליכה עד לשעות הערב המאוחרות.

ולפתע פתאום הבחנתי בחומה אפלה-אטומה מגיחה מצפון מערב, בסיסה נח על האגם והיא עולה מעלה מעלה, ללא גבול.... מהופנט היבטתי בקיר המתקדם לעברי במהירות הבזק, והנה עוד רגע קט יכה בגדה עליה עמדתי. האגם עצמו נחתך בסכין ממש על החומה: מכאן ועד למרגלותיה פניו כפני מראה מלוטשת, מקו החומה והלאה לתוך האופל המים קוצפים... היה ברור לי במה מדובר - חומות כאלו מוכרות לי מהמדבר - וקיללתי עצמי על שלא הקמתי אוהל מבעוד מועד. לא זו בלבד שעתה הייתי חשוף מאוד לרוחות העזות, גם האדמה כאן אינה צפופה מספיק להחזיק יתד. בלית ברירה ובחיפזון פרשתי האוהל ובטרם תקעתי שלוש יתדות חבטה בנו (בי ובאהלי) החומה כהוגן. 

גשם עז, אפקי כמעט, ניתך ארצה. בקושי עלה בידי למנוע מיריעות האוהל ורצועותיו לעוף לכל עבר. רטוב עד לשד עצמותי אספתי סלעים אותם הנחתי על היתדות לבל יקרעו מהקרקע. האוהל דמה לכדור פורח קטנטן המיטלטל ברוח אנא ואנא ורצועות חזקות המחוברות לקרקע מונעות ממנו להמריא... נחלצתי בעור שיני ממהלומת החומה והתכנסתי באהלי. הרוחות בחוץ שרקו בעוצמה הגשמים נתכו בעוצמה ואני הייתי רגוז וכעוס על עצמי ועל קבלת הפנים הזעופה...

אם נדמה לכם שבזה נסתיים כל העניין, טעות גדולה בידכם. עייף הייתי ושנתי עמוקה וערבה. אמנם חדרו הרוחות העזות לתוך האוהל ואיווררוהו כהוגן אבל שק השינה המעולה שלקחתי עימי גונן עלי מהקור ומהרוחות כאחד. ואולם באמצע הלילה התעוררתי בבת אחת מקול נפץ: מכת רוח אדירה פגעה באוהל ושטחה אותו פשוטו כמשמעו. ואז הטיחה אותו באחת שמאלה ואחר ימינה ושוב שמאלה ואני וכל כבודתי היינו בפנים כמוץ ברוח. נחרדתי מהמחשבה שהרוח תעקור את האוהל משורש ותישא אותו עם כל תוכנו לעבר האגם.

מיהרתי לעשות הכנות לנטישה, ארזתי מהר כל מה שיכולתי והתכוננתי למצב חירום. אבל עצמת הרוחות שכחה מעט ואט-אט חזר אלי בטחוני שאפשר לחזור לישון... לא עברה שעה קלה והחוויה חזרה על עצמה ממש באותה עוצמה ושוב התעוררתי, קמתי, ונדרכתי לנטוש. אלא שבאמת לא היה לי לאן ללכת; אין בסביבה מקומות מסתור להעמיד שם את האוהל, וכל נסיון לצאת מכאן עכשיו כרוך בהרטבה מוחלטת של כל ציודי, מה שיחייב אותי לחזור מחר בחזרה באותה דרך בה באתי. ולי לא היה כל חשק לסגת.

לחרדתי התברר לי שהעוצמה בה היכה הגשם על דפנות האוהל הפכה אותם לחדירי מים. היריעות 'הזיעו' מבפנים ועורקי מים דקיקים גלשו במורד, הרטיבו את חלקו הפנימי של האוהל והצטברו ברצפתו. ספגתי את המים במגבת והנחתיה שם שתאצור את מה שעוד יבוא. עשיתי מאמצים להירדם אבל הייתי ב-alert מלא. טראומת השטחת האוהל והטחתו מצד לצד חילחלה טוב טוב לעצמותיי והבנתי שאף שעד כה האוהל החזיק מעמד יפה, הסכנה שיתפרק עלי ועל ציודי מוחשית וקיימת. 

הסערה שכחה עם בוקר, השמים נצטללו במהרה ויום חדש וצח עלה. תודה לאל! נתברר לי ששק השינה שלי נרטב כהוגן וכך גם חלק מהציוד. למרבה המזל ולהפתעתי הגדולה, חלקו הפנימי היה עדיין חם ויבש ובאמת, בסופו של דבר, זה מסוג הדברים שעושים את ההבדל בין ציוד שהוא סטייט-אוף-דה-ארט לציוד סטנדרטי... מיהרתי לפרוש ציודי וליבשו ברוח הקרה; אין לי כל כוונה לפספס את ההזדמנות להתקדם תחת שמים תכולים ורוויי אור. תוך זמן קצר יכולתי לצאת לדרך לעוד כמה וכמה קילומטרים טובים של דילוגים מעל הבולדרים... וכך נראה חציו הראשון של יום המחרת:

ייבוש הציוד בבוקר המחרת

אף שאין זה בולט בצילומים, הצוקים משני צידי האגם נישאים לגובה של 700-800 מטרים. ראשיהם עטורים כתמי שלג לבנים וחריציהם מושכים מי הפשרת שלגים. מורדות ההרים ודרדרותיהם נטועים יערות שדר נמוך אך סבוך והם מלככים את שפת האגם. רצפת היער טחובה, מחורצת פלגים, והיא שופעת גרגרי יער למאכל. כל המים כאן צלולים וזמינים תמיד לשתיה: אפשר לשתות מהפלגים, מהנחלים וכמובן גם מהאגם עצמו. בפינתו הצפון מערבית נמתח חוף חלוקי נחל נאה ושם גם ערכתי טבילת בוקר מאוחר מקפיאת איברים. אבל השמיים שקופים היו וקרינת השמש חמה וחודרת עצמות. באמת נפלא. מכאן והלאה שבעה עד עשרה קילומטרים במעלה הנהר המתחבר לאגם השני, אגם דיאבסה-יאברי הארוך ואפוף אווירת המסתורין אשר על גדתו שמנגד נמצאת הבקתה. על כך ברשומה הבאה...

לפרק השלישי