שתים-שלוש יממות, זהו בדרך כלל הזמן הנדרש לי להסתגל למאמץ הפיזי הכרוך בטרק. ומשנסתגלתי, הרי שמטבע הדברים פנוי אני יותר להתבונן בסביבה, לספוג אותה ברוחי, להרגיש בבית. צפרירי בוקר היום השלישי חתמו לילה גשום ומסוייט למדי: גופי דאב, ראשי עלי כגלגל. במצב מסמורטט למדי השתחלתי החוצה מן האוהל, אבל מרגע שיצאתי קיבל אותי העולם ברעננות מחייה. האוויר היה צלול ושקוף, שמש נעימה חיממה את העמק, היער ניעור לפעילות שוקקת. התבוננתי סביב ולראשונה מאז באתי נתתי לבי לעלוויות הרבות שגדשו את העלווה, לירגזים למיניהם, לקיכלים... ניעורתי לחיים באחת.
ההליכה לאורך הגדה היתה היום קלה יותר. קולות ציפורי השיר מילאו את החלל והצטערתי צער רב על כך שבחלוף השנים איבדתי את היכולת לזהות את מרבית המינים על פי קולותיהם. ובכל זאת אדע להבחין בין משפחות: ירגזים, עלוויות, קיכלים... גבתונים למיניהם, תפוחיות וחרפים. כל אלו חברו יחדיו למקהלה ללא תואם המפיקה את צליליו הענוגים של היער. והנה, זמן קצר מרגע לכתי מזמן לי היער אתגר זיהוי של ממש: את החלל חותכת קריאה מוזרה, חצי-אנושית-חצי-קרפדית, מתובלת בנחירות ונביחות ומסתיימת במעין צחקוק בסגנון "קאהאה-קאהאה-אאה-אאה-אאה"... לא, לגמריי לא דומה לקולות של שחפים או שחפיות.
באחת הגיחות המאולצות לתוך היער, היכן שנחסם המעבר לאורך הגדה, קפץ לרגליי שיכווי אירופי - מעין "חוגלת-צפון" יפהפיה, לבן ובג'-ערמוני מתחלפים חליפות במחלפותיה - תוך שהוא משחק בחירוף נפש את "משחק הפצוע". עד מהרה גיליתי שמדובר בחזיון נפוץ למדי. הסביבה היתה מלאת אפרוחים, אני הייתי עבורם איום פוטנציאלי, וההורים עיוותו כנף עד שנראה היה כאילו היא שבורה לגמרי, וכך התרוצצו לפני כעופות פגועים וחסרי אונים, כל זאת במטרה לפתותיני לעוט עליהם ולטרפם... או אז, בהתקרבי אליהם כדי מרחק נגיעה (כמה מטרים לכל היותר) היו פורשים כנף בריאה, מתרחקים קצת קדימה, ושבים וחוזרים על המצג באותה מידה של הקרבה עילאית.. וכך עד שהתרחקתי מספיק ואיני מאיים עוד על שלום האפרוחים. ולעיתים, לא לעיתים קרובות, רק כדי לוודא שאפול בפח, פצחו השכווים הבוגרים בצחקוק המוזר... ובזאת נפתרה התעלומה...
איך עושה שכוויי?
בתום כמה שעות צעידה הגעתי אל אותה הפינה באגם הממוקמת מול הבקתה. מפגש ראשון עם בני האדם מזה שלוש יממות: משפחה צעירה - אב, אם ובן שזה עתה חצו את האגם בכיוון ההפוך על גבי סירת משוטים. רוחב מסת המים מכאן ועד הגדה שמנגד היה כקילומטר אחד, פני האגם עדיין נמוכים למרות מזג האוויר המתקדר, ועם זאת חצייתו בסירת משוטים נראתה לי הרפתקנית במקצת. האב הצעיר הרגיעני ואמר שזה 'כלום', עשר דקות חתירה ואני בצד השני וכדי לשוות אמינות לדבריו גייס לצידו את רעייתו שאשרה בפני את המידע... ובכן, להפתעתי הצדק היה עימו. אמנם קצת מאמץ, פה ושם זיגזוגים לכאן ולכאן אבל בתום פחות מחמש-עשרה דקות של חתירת משוטים עגנתי מן הצד השני לחופה של הבקתה המיוחלת.
 |
| סירת המשוטים המשמשת בחציית האגם, קילומטר רוחבו. |
 |
| המבט מאזור הבקתה לעבר הגדה ממנה הגעתי בחתירה |
 |
| ...וקצת יותר לכיוון מערב |
 |
| למרגלות המתלולים האלו התקדמתי בהגיחי מן המזרח |
 |
| מבט לעבר הגאלאקט-יאהקה, הפסגה המזרחית |
כאן קיבלה אותי אשה צעירה ולבבית המנהלת את המקום יחד עם בעלה ושני ילדיהם בחודשי הקיץ. הבקתה הייתה נקייה ומטופחת, ולפי שעה ריקה מאורחים. אצל שני המארחים עוררתי התרגשות בשל היותי הישראלי הראשון שלהם... זו לא פעם ראשונה שאני הישראלי הראשון של מישהו באיזור הזה... התמקמתי באחד החדרים ויצאתי לתור מעט את השטח. הלך הרוח המיסטי השורה על האגם רק הלך ונתעצם. עננות רום סמיכה כסתה את השמים, רוח קרה נשבה ומקבצי עננים כבדים גלשו מן המערב. בלי ספק, סערה עוצמתית בדרך. אט אט נמלאה הבקתה צועדים שהלכו על ה-kungsleden ובד בבד הופרה שלוות המקום, אם כי לא בגסות. ומשנתמלאה הבקתה נפתחו ארובות השמיים וגשם עז ניתך ארצה מלווה בפרצי רוחות עזים. אבל הבקתה היתה חמימה ומגוננת, ריחות תבשילים עלו מן המטבח ושוב לא היה במזג האוויר הסוער איום על רווחת הקיום.
 |
| אובך-רום מרמז על בוא הסערה |
 |
| ...שאינה מתמהמהת |
 |
| ואו-טו-טו היא פה. |
יום המחרת החל באווירה קודרת, אם כי שקטה. מעתה והלאה משנה המסע שלי אופי. את האגמים הנמוכים ויערות השדר מחליפים נופי הטונדרה והקרח של הרמות הגבוהות ופסגות ההרים. בשלושת הימים הבאים אקיף את רכס הגאלאקט-יאהקה (Gállaktjåhkkå) ואטפס על אחת מפסגותיו, טרם החלטתי איזו מהן. לאחר מכן אנפוש יום אחד בתחנת ההרים בריטסם, ואז אצא למסע בן שישה-שבעה ימים לנורבגיה דרך מדבריות הקרח של סברטיניונייס וגהסקא-צ'וקה. זו לפחות היתה התכנית. העננות הסמיכה שנחה על ההרים, והפסגות המושלגות מסופת הלילה שחלף לא בישרו טובות. זה לא רק עניין של מזג אוויר, זה גם עניין של ראות; אחרי ככלות הכל לא חפצתי לבלות את שארית המסע בתוך ענן בטמפרטורת הקיפאון. החלטתי איפה לצאת לעבר הגאלאקט-יאהקה ולראות כיצד יפול דבר: אם יחול שיפור בתנאי הראות אמשיך בתכניתי המקורית, אם לאו אבצע שינויים מתאימים.
חציתי שוב את האגם והפעם בסיועו של ה-land-lord (הייתה לו סירת מנוע) ופני היישר אל הרכס. עליתי בגובה כחמש-מאות מטרים אנכיים והשארתי את היערות הרחק מתחתי; מעתה אהלך בגובה ממוצע של כ-1000 מטרים מעל פני הים, גבוה
בכ-300 מטרים מעל קו היער, פעם בנוף טונדרה ופעם בנופי הקרח והסלע שמעל
הטונדרה. זאת יש להודות: ההליכה בטונדרה - ובעיקר בחלקה הגבוה - נוחה לאין
שיעור מההליכה ביער ועל גדת האגמים. נכון, מדי פעם יש ביצות לעקוף, הרוח והגשם מצליפים על הפנים
החשופות, אבל הקרקע מוצקה וההתקדמות מהירה. ואם נדמה לכם שהנוף הקודר
משעמם, הרי שטעות גדולה בידכם; פסגות מעוגלות עטורות שלג טרי נישאות מכל עבר, עורקיהן
פלגי נחל נאים מושכי מים קפואים, שקופים כבדולח...
 |
| שלג טרי מזכרת מסערת הלילה, קדרות קפואה במרחב. |
 |
| בפסגת חגורת הטונדרה הצמחייה מדוכאת, על סף היעלמות. |
 |
| הפסגה המזרחית הנמוכה יחסית של הגלאקט-יאהקה | |
|
|
 |
| חפזי על המשמר על רקע הפסגה המזרחית |
... אבל מעבר ליופי הקשוח הזה, גולת הכותרת של הנוף הגבוה שטרם ראיתי כמוה מחוץ לממלכת היער היא משטחי טחב עבים וצפופים בצבע
האיזמרגד שהיו פזורים במקומות מוגני רוח, ועליהם היו משובצים יהלומים שקופים המזכירים בצורתם גרעיני רימונים... לא מאמינים? בבקשה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה