פרק שני: תקלות...

הכל החל ברגל שמאל. שלוש טיסות נדרשו כדי להגיע לאזור היעד: טיסה לשטוקהולם עם connection בוינה, ומשם במטוס בוכנה מטרטר צפונה אל עיירת המכרות Gallivare השוכנת מעבר לחוג הקוטב. יום לפני היציאה ארזתי את מעט המזון שתכננתי לקחת עימי, ואשר כלל פחות מק"ג אחד של קרקרים מצוינים מחיטה מלאה וסובין, כמאה גרם שקדים לא מעובדים, שלוש שפופרות של ריבת-חלב מרוכזת ומתוקה, וכמחצית הק"ג ריבת פירות יער ארוזה בקופסת פלסטיק. בשדה התעופה קניתי עוד ק"ג אחד של שוקולד בלגי משובח. כל זה אמור היה להספיק לשמונה ימים של צעידת-בדד, עד הגיעי לבקתת הרים בה יכולתי להצטייד במזון נוסף. תרמילי היה נפוח מציוד, ולא ניתן היה להכניס בו מחט.... לפיכך לקחתי עימי למטוס שפופרת אחת של ריבת החלב ואת קופסת הריבה...

אלא שאנשי הביטחון בוינה לא שבעו נחת מהתכולה הג'לטינית המוזרה הזו, שעוררה משום מה את חשדם. הם ביקשו להחרימה, או לחליפין, להעלותה למטוס עם המטען. לא עזרו לי כל תחנוני שזהו מזוני הדל והחיוני כל כך למסעי ושסיכויי לאתר את מטעני קלושים. מחוסר ברירה פניתי לחפש את הכבודה. בירור ב-check-in העלה שהתרמיל כבר הועלה על המטוס. נאלצתי איפה להיפרד מהריבה הטעימה, ויחד עימה גם מהפנטזיה לנשנושים מענגים ומבריאים במהלך המסע. מדוכדך ועצבני פניתי לשירותים ורוקנתי את כל תכולתה של הקופסה אל הכיור. התייר היפני שהטיל את מימיו בסמיכות לי תהה על ההרכב הכימי של החומר המוזר שצבעו כצבע אירוס הארגמן, ועל האדם העצבני המנסה להעלים ראיות במהירות ובאופן מחשיד כל כך. כה גדולה הייתה סקרנותו עד כי התקשה לקלוע למטרה... התעלמתי מהיפני הסקרן והמבולבל ומיהרתי לדלפק העלייה למטוס פן אאחר לטיסתי.

בדרכי לדלפק העלייה למטוס פניתי להציץ לרגע בשעוני כדי לדעת את מצבי. אבוי! כשרוקנתי את קופסת הריבה בשירותי הטרמינל, הנחתי את השעון שלי על מפתן הכיור ומתוך חיפזון השארתיו מונח שם... לא יכולתי לקחת את הסיכון שאפספס את הטיסה ונאלצתי להשאיר את שעוני המצוין כמנחה לתייר היפני. תמהתי מה חשב בליבו היפני עת שילשל לכיסו את המתנה ששלחה לו אלת המזל... ובעבורי - ביש מזל!... מה אעשה בלי שעון?!

הגענו ל-Gallivare (ההגייה הנכונה היא יאליוורה) בשעה שמונה בערב. מנוע הבוכנה המקרטע נדם והאווירון נחת בשדה התעופה הנידח של העיירה לאחר סופת ברקים אימתנית. האוויר נקי היה וצונן, ניחוח הגשם שניתך זה עתה על הארץ, ניחוחם של היערות, והמרחבים האדירים - הו המרחבים! - כל אלו היכוני בהלם... משל במחנה עונשין הייתי והנה באחת שוחררתי ממנו ועולם חדש, קסום, צח ומצוחצח נגלה לפני. ...לא, לא אני הוא הטיפוס שיוותר בקלות על קרקרים בריבה. שמתי פעמיי אל מרכז הקניות המקומי שהיה פתוח עדיין ורכשתי קונפיטורת אוכמניות ריחנית ומשובחת; היה בה כדי להכהות במידת מה את התחושה הצורבת על אובדן השעון. אלא שמחשבה שנייה שעלתה בבוקרו של יום המחרת דכדכה אותי מחדש: נזכרתי לחרדתי שהדובים ה"ביישנים" של סקנדינביה, הידועים גם בחוש הריח המפותח שלהם, ניזונים (בין השאר) מפירות יער וחששתי שהקונפיטורה שריחה היה עז ומתקתק תמשוך אותם אלי. בצר לי, ולא מתוך איזשהו רגש נעלה, השארתי את האוצר בידי בעלת הבית שהשכירה לי את החדר. הגברת החביבה שמחה מאוד על נדיבות הלב של הישראלי הראשון שלה...

את היום הראשון של מסעי הרגלי פתחתי בטיפוס ממושך על גבי מדרון תלול למדי, עטור שיחים סבוכים, שורשים רטובים וחלקלקים, והרבה בוץ מהול בצמחייה של יערות גשם. הטיפוסי הזה היה מאוד מייגע, התרמיל שנשאתי על גבי שקל כעשרים ק"ג והכביד עליי מאוד. עוד לא הייתי מורגל לצעידה תובענית, לא כל שכן טיפוס, והמאמץ סחט אותי. בנוסף לכך לא יכולתי למצוא כאן מים צלולים וגרוני חרב. המפה הטופוגרפית הייתה מונחת בכיס מכנסיי, נכונה לשליפה בכל רגע כדי שלא אפספס את המעבר ההררי שבין המצוקים. סוף דבר סיימתי את הטיפוס בדיוק במקום בו אליו תכננתי להגיע... ועדיין היו לפני כ-12 ק"מ של צעידה בריאה בדרך-לא-דרך. הנחתי תרמילי ליד אגם הרים צלול, פניתי להרוות את צימאוני, שלפתי קוביית שוקולד וניגשתי לעיין במפה כדי לתכנן את המשך ההליכה. ידי גיששה בכיסי וליבי הלם! לכל הרוחות, איפה המפה הטופוגרפית שלי?! ובכן, המפה החליקה לה אל בין השיחים הסבוכים במהלך הטיפוס המייגע... שום סיכוי לא היה להתחקות אחר מיקומה. המפה הטופוגרפית אבדה לי לבלי שוב...

המדרון שתבע לעצמו את המפה הטופוגרפית כמנחת מעבר

שיקול דעת קר והגיוני היה מחזיר אותי אחורה לנקודת המוצא - מתוסכל ומאוכזב. איך אפשר לשוטט בארץ נכריה וחמורת סבר, בודד לגמריי, ללא תוואי וללא זכר לבני אנוש, ובלי מפה טופוגרפית? מילא בלי מפה, אבל גם בלי מפה וגם בלי מרכיב חיוני בתפריט...? אלא שהגיונו של ההלך הצמא למרחבים, הכמה לחרות, שונה מההיגיון המקובל. שלושה חודשים עשיתי הכנות שתאפשרנה את המסע הזה במינימום סיכונים. מאות פעמים הבטתי במפה וחקרתי את כל פינותיה. וכך, בלי משים, טבעתי בזכרוני את תוואי המסלול המועדף, את הרכסים שבדרך, את מעברי ההרים, את מארג הנהרות, את מיקומי האגמים והביצות, את מיקומם של לשונות הקרח הגולשות מן ההרים... ועתה חש אני שיש ביכולתי לצעוד גם ללא מפה. האם לוקח אני על עצמי סיכון לא מחושב? ליבי החסיר פעימה, אנחה נפלטה מפי ובליבי גמרתי אומר: אלהים יהיה בעזרי.

וכך החל יומו השני של מסעי, מייד לאחר הטבילה הלא צפוייה בנחל: ללא ריבת קונפיטורה, ללא שעון, ללא מפה טופוגרפית, וללא מקל הליכה אחד...

לפרק הבא            לפרק הקודם