פרק שמיני: מרחבים ואור

כשהתעוררתי למחרת, פחות או יותר בשעה ארבע לפנות בוקר, היה חלל האוהל מואר מאוד, והאוויר בו חם. גוללתי את הפרוכת מעל הפתח ושמי תכלת זוהרים, אינסופיים, פרצו פנימה. השמש, שכבר הייתה נטועה גבוה ברקיע, האירה את המרחב בעוצמה אדירה והארץ הירוקה, הרטובה כולה, נצנצה בכל פינה. כל כך שקוף היה האוויר עד כי יכולת להביט אל קרבת שולי השמש מבלי להסתנוור. הראות הייתה פנטסטית, קווי המתאר של ההרים היו חדים כתער והאופק רחוק ואינחופי. העננות הקלה, הרכה - תזכורת רחוקה וחיוורת לסופה מליל אמש - צפה לה בתוך אמבט השמיים בנחת. כל הבריאה ריננה, הכל אמר ברכה. השתחלתי החוצה וסילקתי מעלי כל בגד ומעטפת. מגע כפות הרגלים החשופות בדשא הרך, הקר, הספוג רטיבות, היה נעים ומעורר חיים מאין כמוהו... משבים עדינים של אוויר יבש הפיכו תחושה של קלילות וחופש והיעדר משקל. קרני השמש חדרו את הבשר ונטעו נוחם בעצמות... פלג קטנטן ונאה של מים זכים פילס לו דרך בנאות הדשא סמוך לאהלי. טבלתי בו וחזרתי וטבלתי ויצאתי אל השמש, ושוב חזרתי וטבלתי... כך החל יומו החמישי של מסעי.

גוללתי את הפרוכת מעל הפתח ושמי תכלת זוהרים, אינסופיים, פרצו פנימה.

זהו הפלג. טבלתי בו וחזרתי וטבלתי ויצאתי אל השמש, ושוב חזרתי וטבלתי...

מבט לדרום מערב...

... ומבט לצפון מזרח (הארץ הדשואה יצאה כאן כהה,
בפועל היו כרי הדשא זוהרים בירוק זרחני)

לא מיהרתי הבוקר הזה לאסוף את אהלי. בגדי מיום אמש עודם רטובים ויש צורך דחוף ליבשם. כך גם חלקים משק השינה. בראש הגבעה הקטנטנה שעל מדרונה תקעתי אתמול יתד, התנשא בגאון סלע גדול והוא פרוץ לארבע רוחות השמיים. פרשתי עליו את בגדי ואת שק השינה שלי לייבוש. הרוחות המערביות הקלילות והאוויר היבש והשקוף ייבשו את כל הגרדרובה בתוך שעתיים. ובכל הזמן הזה אני מרחף לי לכאן ולשם בלי מטרה, בלי דאגה, ואין מחבוש לרוחי. ומה עם הנמק הטרי בבוהן רגל ימין? כנראה שגם הוא מרגיש נפלא הבוקר הזה... הצבע הכחלחל-שחרחר של הבוהן אמנם נשאר במריו, אבל הכאב פחת באופן משמעותי. אז או שאני הולך ומבריא, או שלא נותר יותר מה להציל מהאצבע האומללה... אבל לא אבדה לי בה התחושה, ועובדה זו כשלעצמה הפיכה בי אופטימיות.

הגרדרובה מתחרדנת בשמש

וכך עברו להן שעות הבוקר המוקדמות, ולאחרן גם שעות הבוקר המאוחרות, ובין כה ובין כה הלכו השמיים ונתקדרו מחדש. אחרי ככלות הכל אנחנו נמצאים ב-Sarek, חבל הארץ הגשום ביותר בשבדיה. זו העת אם כן, להתארגן ולצאת לדרך. יצקתי שוב שמן על הבוהן, התלבשתי חם, ארזתי ו...היידה. היום הזה אמור להיות קליל יחסית. לא תכננתי לגמוע מרחקים, אלא ללכת בניחותא ככל שאחפוץ, תחילה דרומה, ואחר מערבה. הנוף ה"קשה" של הררי הקרח, האגמים, והנהרות מהירי הזרם, התחלף בנוף רך יותר של הרים מעוגלים עטורי שלוגיות, אחו רענן, וערוצים רחבים המפלסים לעצמם דרך בעמקים. ומכיוון ששוב צעדתי בסמוך לקו פרשת המים, היו הזרימות בערוצים דלות יחסית וניתן היה לחצות אותם בקלות ומבלי לקחת סיכונים. עתה גם הייתה בידי סוף כל סוף מפה טופוגרפית! יותר לא אצטרך לגשש את דרכי... והייתה עוד הקלה משמעותית אחת: כיוון שכבר ארבעה ימים של צעידה בריאה באמתחתי, הפך מטעני לחלק בלתי נפרד ממני, ועולו פחות מכביד היה, פחות מעיק. מעתה והלאה, ועד סוף המסע בעוד כעשרה ימים, אחוש קליל באופן תמוה כל אימת שאסיר מעלי את תרמילי...

מבט לעבר ה-Ruohtesvagge

נהר שהחל "משומכלום", קילומטרים בודדים מהמקום בו צולמה תמונה זו.

נוף הררי "רך"

ה-Nijak הטוב והמיטיב, עמוד האבן והקרח הנישא שהיה לי למורה דרך במסעי עד כה, הלך והתרחק, ובכל זאת עדיין היה דומיננטי ובולט בנוכחותו. עתה לראשונה הוא ממוקם מזרחה לי, ולא ממערב. אינני זוכר מה היה שלא צילמתי אותו עוד, אולי פשוט משום שאני מורגל להסתכל קדימה, אולי משום ששב וחבש לראשו מצנפת של עננים. אם בכל זאת תוהים אתם מה דמותו של ההר מהצד הזה של העולם, תוכלו להביט בתמונה הפנטסטית המצורפת למטה, שצילם Sander de Vries באחד ממסעות הסולו שלו ב-Sarek.** ביומיים-שלושה הקרובים אשים פני אל עבר האגמים הגדולים של Badjelannda (הנהגית בפי השבדים Padjelanta) - היא "הארץ הגבוהה" בפי בני ה-Sami. דרך רבה עוד לפני עד אגיעי לאגמים. אמנם לא יותר מארבעים קילומטרים, אלא שחבל הארץ הנפרש מכאן והלאה עטור היה צמחיית גריגה מפותחת שכלל לא קל להתקדם בה, בפרט לא היכן שמתחתר הנהר הגדול Mielladno אותו תכננתי לחצות בהמשך....

ה-Nijak חובש מצנפת, מבעד לעדשתו של Sander de Vries
בבוקרו של ה-29 ביוני 2009

 ** רוב תודות ל- Sander de Vries על שהביע הסכמתו לשבץ את התמונה היפהפיה שצילם בבלוג הזה! לכתובת המקורית של התמונה ליחצו כאן.


לפרק הבא            לפרק הקודם