פרק שביעי: בנאות דשא...

ראשית חכמה, עלי להשיב לחיים את שתי רגליי הקפואות, המשותקות מהמתניים ומטה. הללו נראו עתה כמו שני עמודי שיש לבנים, עטורים לתפארת בחברבורות אדמדמות. מסתבר שבמהלך החצייה נחבלתי כהוגן אלא שאני כמובן לא חשתי בדבר, גם לא עתה משעמדתי על הגדה שמנגד. הייתי רטוב עד לשד עצמותיי וקפוא מקור. התנגבתי, שלפתי בגדים חמים, ועטפתי היטב את פלג גופי העליון. חום נעים בקע מתוך הגוף, התנדף החוצה ונכלא בתוך הביגוד החם. עתה היה עלי להזרים דם חדש לתוך רגליי השיש שלי. שפשפתי את המגבת על הבשר הקפוא מלמעלה למטה בתקווה להסיע דם חם מפלג הגוף העליון לפלג הגוף התחתון, חסר החיים. מסתבר שזה עבד לגמרי לא רע: אט אט החלה לחזור התחושה, תחילה אל הירכיים התחתונות, אחר כך אל הברכיים ולבסוף חזרתי לחוש באופן עמום גם בכפות רגליי. הופתעתי כמה מהר שבו הרגליים לחיים לאחר יותר מרבע שעה שהיו שקועות במי קרח זורמים אבל קיבלתי זאת כמובן מאליו, כהמשכו הטבעי של החסד שהעביר אותי את הנהר...

ארזתי את ציודי ועמדתי על רגליי עוד בטרם עורו כפות הרגליים לגמישותן הטבעית. קיוויתי שההליכה תשיבן לתפקוד מלא ואכן כך קרה. אלא שכאב עמום, מטריד ולא מוכר החל לקנן בבוהן רגל ימין. לאחר כשעה של הליכה הסרתי את הנעליים ובחנתי את את בוהני הכואבת שהכחילה מהשורש ועד לציפורן... לכל הרוחות... נראה לי שחטפתי נמק. חשבתי על כך שבהתחשב במה שעברו רגליי, בסך הכל יצאתי דיי בזול. יחד עם זאת, לא היה נראה לי שנכון יהיה להשלים עם המצב, ומכמה נימוקים: ראשית, הנמק עלול להתפשט ובתוך ימים להרוג את כל כף רגלי הימנית. מחריד. שנית, גם אם אין שחר לחששי זה, הרי שאני עדיין זקוק לבוהן בריאה במסעותיי הבאים... וגם בחיי היום יום... אני פשוט אוהב ללכת. אבל מעבר לשני השיקולים הרציונליים הללו, ברור היה לי שהחסד הטוב אשר שמר עלי לכל אורך הדרך, ואשר הפיח רוח חיים ברגליי המתות, הוא חסד שלם. היה עלי רק לברר לעצמי את המסר ולפעול בהתאם. שלפתי בקבוק שמן קיק קטנטן שנשאתי עמי, יצקתי מהנוזל הסמיך על בוהני המכחילה ושפשפתי היטב. משום מה הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות... עטפתי בפלסתר גדול, גרבתי גרב, נעלתי נעל והמשכתי ללכת...

יוצאים לדרך... על תרמילי תלויה לה גופיית החצייה לייבוש

שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. הסערה במזרח מסרבת לגווע אבל תקועה במקומה באופן תמוה, והיא מלחכת את האזור שבו הלכתי, ממאנת לפרוץ קדימה. התקדמתי יפה אל עבר המורדות של ה-Nijak. דשא עמוק צפוף ובריא הרביד את הארץ מכאן ועד קצה האופק וההרים הקרחוניים תוחמים אותו מדרום. פה ושם צצו מתוך הדשא מרבדים נאים של נורית צהובה. ובכל מקום יש מים... ועוד מים... ובלי סוף מים. הדשא עצמו ספוג מים לעייפה ופלגים של מים זכים מפלסים להם דרך בינות למרבדי הנוריות. האוויר צלול ונקי ואין רוח. השמיים מעוננים למדי, בסיסי העננים רובצים על הפסגות הנישאות, אבל אין בזאת כדי לפגום בפסטורליה. ואולם ההליכה בתוך הספוג האדיר הזה איננה קלה. בכל צעד וצעד שוקעות הרגליים עמוק בתוך הספוג הירוק ושפריץ של מים ניתז לצדדים... הנעליים כמובן ספוגות ואין בזה כל חדש, כפות הרגליים חבוקות בגרביים ספוגי מים אבל, תודה לאל, מלאות חיים... למעט בוהן אחת בצבע כחלחל-שחרחר שכאב עמום מקנן בה.  

בדרך ל-Nijak

בנאות דשא...

ידיד נאמן

הנוף המקסים, ההדור, שמסביבי השכיח ממני את כל תלאות הבוקר... ככל שהתקרבתי למרגלות ה-Nijak התגלה ההר במלוא עצמתו: נישא, זוקף חומות תלולות, ראשו בעננים. מרבדי הדשא טיפסו על מרגלותיו ונעצרו רק על הדרדרות שהקיפוהו. היה נראה שההר הזה פשוט מרעיף חסד על סביבותיו, שומר ומגונן על כל מי שחוסה בצילו. עדרי איילים רבים רעו באחו בנינוחות ולא התרגשו כלל מנוכחותי. על חלק מהפרטים התנוסס קולר וזה העיד על כך שהם שייכים לבני הסאמי, ככל הנראה אלו הדרים בכפרים הפזורים לאורך האגמים הגדולים, מרחק כמה עשרות קילומטרים מערבה. בחלק הזה של העולם עדרי האיילים רועים בחופשיות ומתרבים במרחבים הפתוחים מהלך כל הקיץ. עם בוא החורף הם נאספים על ידי בעליהם. חלק מהזכרים הבוגרים ובריאי בשר נטבחים למזון ועורותיהם משמשים בביגוד ובריפוד האוהלים ובתי העץ, ואילו שאר העדר מובל למקום מבטחים והספקת מזונו מובטחת.

הר שגיא וראשו בעננים

למרגלות ה-Nijak

איילים רועים באחו למרגלות ההר

חשבתי לגמוע באותו היום מרחקים. אלא שהפסטורליה נגדעה באחת. כאילו ניתנה הפקודה ואיזה קפיץ שוחרר, וסערה עזה הגיחה בהפתעה מהמארב במערב, גלשה בבת אחת מרכס ה-Gisuris אל עמק הברכה שלמרגלות ה-Nijak, ושטפה אותו במים רבים. גשמים עזים ניתכו ארצה. מה זה עזים...? עזים זה understatement. לבשתי את כל חליפות הגשם המשוכללות שהיו עמי אבל דבר לא עזר לי. הגשם היה כל כך חזק שבתוך חצי שעה הייתי רטוב עד לשד עצמותיי. וחמור מזה, הגשם חדר לתרמילי והחל מרטיב את כל ציודי. מיהרתי לאתר מקום לטעת בו אוהל ובגשם שוטף הקמתיו - על מדרון. אמנם כבר הייתי מיומן למדי בהקמתו, אבל ידעתי שבדקה שבה אפרוש את האוהל נחשולים יזלגו פנימה. הקמתו במדרון תקל עלי לרוקנו ותמנע הצפה אם המבול ימשך. והמבול בהחלט המשיך והנחשולים זלגו כפי שצפיתי... כמה מים יכולה לספוג הארץ הזו?... כאשר סוף כל סוף עלה בידי ליצור לעצמי סביבה מוגנת, הסתבר לי להפתעתי שאפילו חלקים משק השינה שלי רטובים! לא ספוגים אמנם, אבל בהחלט רטובים. החלפתי ביגוד, התארגנתי, ושימנתי שוב את בוהני המשחירה. איכשהו הצלחתי להתכרבל בחלק היבש של שק השינה המצוין, שהיה חם וגדל מידות, ושלפתי מתרמילי כמה קוביות שוקולד ושקדים. אחח... איזה מעדן לסיים בו את היום המלא הזה... והגשם מתופף על בד האוהל עוד ועוד ולא נותר לי אלא להניח ראשי על כר מאולתר ולשקוע בשינה מבריאה.

לפרק הבא                     לפרק הקודם