דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו: פרק רביעי: געש הסמבטיון

קו הרוחב 67.5 צפון נמצא כמאה ועשרה ק"מ מצפון לחוג הארקטי. בשלושת השבועות היותר מבורכים של השנה השמש אינה שוקעת כלל, בשלושת השבועות הפחות מבורכים היא לא זורחת. בתום שלושת השבועות המבורכים, היכנשהו בעשרת השניה של יולי מסתיים היום המופלא הזה אבל עד אמצע אוגוסט החשיכה איננה יורדת. בכל אותה עת השמש גולשת בזווית חדה אל עבר האופק הצפון-מערבי, ומששקעה - לאחר היסוסים רבים - היא מוסיפה ומלחכת את האופק מלמטה וזורחת זמן מה לאחר מכן מחדש, ועיתותיה בידיה. כל אותה עת מואר מרחב השמיים ואם התמזל מזלך וזוהרי-לילה מעל לראשך, יואר יפה גם המרחב שמתחת לשמים.

המצב הזה נוח מאוד עבור ההלך הצועד בחיק הטבע. אם טעית או התעכבת מסיבות לא צפויות, תמיד תוכל למשוך את המסע אל תוך הלילה. האור המתמשך הזה נוח מאוד גם מההיבט הפרקטי: אין צורך מיוחד בפנס או בהבערת מדורה; אפילו בשעות הקטנות של הלילה מואר המרחב במידה סבירה וקצת לאחר השעה שתיים לפנות בוקר מפציע שחר של יום חדש... ועם זאת, המצב הופך הרבה פחות נוח אם אין לך שעון והשמיים מכוסים בשכבה סמיכה של עננים. אם התעוררת משינה מבריאה לתוך מזג אוויר שכזה, אין לך מושג אם השעה היא חמש לפנות בוקר או שלוש אחר הצהריים. חוסר הודאות הזה עשוי להתמשך זמן מה עד שנפער פער כלשהו בעננים ואז סוף כל סוף ניתן להעריך את השעה על פי מיקומה המשוער של החמה בחופת הרקיע.

וכך התעוררתי אל "היום" השלישי של מסעי מבלי לדעת כלל אם בוקר כבר, או צהריים, או שמא רק תפסתי שינה חטופה של שעה או שעתיים... הרוחות בחוץ סערו, הגשם ניתך ו... חזרתי לישון. וכך היה עוד פעם... ופעם שלישית... מדהים כמה נעימה הצלילה אל מעמקי שק השינה במזג אוויר כזה ובפרט לאחר צעידה מתישה עם משקל מכובד על הגב. לא היה לי שמץ של מושג האם עתה AM או אולי PM כאשר אזרתי סוף כל סוף אומץ לקום. ומאחר והסערה טרם שככה פניתי לקרוא מעט בספרון שלקחתי עימי. קראתי בניחותא והמתנתי להתבהרות חלקית כדי שאוכל לאמוד את מצבי. וזו אמנם באה, והביאה עימה את המידע המיוחל על מצב היממה. השמש הגיחה מבין קרעי העננים בהיסוס מה, אבל די היה בזה כדי להבין שהשעה היא שעת אחר הצהריים. גמרתי אומר בליבי להתקדם למרות השעה המאוחרת. אם תתחדש הסערה אטע מחדש את אהלי; אם לאו, אגיע עוד היום אל הנהר הגדול המנקז את לשונות הקרח של ה- Sarektjhakka.

האם הגיעה ההתבהרות המיוחלת?

עושה רושם שכן!

כפי שכתבתי בפרקים הקודמים, מלכתחילה היה עבורי הנהר הזה מקור לחששות לא מעטים. אם אגלה שהוא לא עביר אאלץ לשוב על עקבותיי כחמישים קילומטרים. אם יתברר שכן ניתן לחצותו, אזי אין זה מובטח לי שלא אדרש למחיר שלא אוכל לשאתו... ושמא יבקש לו הנהר את חיי כמנחת מעבר?... אם מזג האוויר יאפשר זאת אדע עוד היום אם אכזבה תהיה מנת חלקי או סכנה... התארגנתי היטב ויצאתי לדרך ברגל בוטחת ובלב מפרפר. ברגעים כאלו אתה מבין היטב עד כמה השעה הבאה, היום הבא, המחר - כל אלה אינם מובטחים לך כלל. עד כמה קיומך הגשמי נתון בחסדי שמיים ואין לך אלא לבקש את החסדים הללו בהכנעה. כאן אין מקום לחזה נפוח!

צעדתי נמרצות כמעט עד השקיעה. השמיים הלכו והתבהרו, הארץ דמתה לספוג אדיר מימדים של עשב רך, מצופף, זרוע סלעים, ספוג מים עד גדותיו. בכל צעד הנעל הייתה שוקעת עמוק, נושאת את כל כובד משקלי אל תוך הרטוב הזה. ואמנם, בשלב זה כבר הפסקתי לקוות שאוכל לשמור את כפות רגליי יבשות. כל כך הרבה מים היו שם, ועם זאת, באופן מפתיע, נפקד מקומם של פלגים זורמים. משמעות הדבר עבורי הייתה שנאלצתי לשתות מים היישר מהשלוליות. קרים... ירקרקים... וטעימים למדי...

ככל שקרבתי אל הנהר הגדול גבר שאונו ויחד עימו גברו גם דפיקות ליבי. זה לא נשמע טוב; שאון מים רבים אינו מבשר טוב במקום כמו שומקום. עליתי על הגבעה האחרונה ליום זה ומעברה השני נגלה לי הנהר שכה יראתי מהמפגש עימו - רחב למדי, מהיר זרם, מושך מים לבנים כחלב, נתיבו זרוע סלעים גדולים. אשר יגורתי - בא לי. כחצי קילומטר הלאה ממני, בכיוון מערב, נשפך הנהר אל תוך ביצה רחבת ידיים, כמה קילומטרים רבועים שטחה. הייתה זו ביצה סורייאליסטית של נוזל חלבי ממנו בוקעים איים ירוקים של עשב רך. מבט בוחן הביאני לשער שהביצה אינה עמוקה, אם כי אי אפשר לדעת. אבל אם כך הדבר, אולי אוכל לחצות שם?... הנחתי תרמילי וירדתי לבדוק.

נהרות המנקזים קרחונים ידועים במים החלביים שלהם. הקרחון שוחק את הרובד הסלעי שמתחתיו ומשחרר אל המים רחף חרסיתי לבנבן שהופך אותם לתמיסה דמויית חלב. לעיתים מקבלת התמיסה הזו גוון של צבע הטורקיז ואז המחזה מרהיב. לא כך היה המצב כאן. מדרום - הסמבטיון הגועש. ממערב - ביצה של חלב. עם שאני מתקרב לשפת הביצה התברר לי עד כמה קרקעיתה מאיימת: בוץ חרסיתי רך ואטום. אם אשקע בטין הזה עד הברך אתקע כאן, משל טבלתי רגליי בטיט או בבור סיד. אם אשקע מעט יותר... חבל"ז. נזכרתי במאובני הדינוזאורים שנמצאו במקומות שונים בעולם עשרות ומאות מליוני שנה לאחר שלא חישבו נכון את צעדם האחרון...

הביצה ירדה מהפרק. או שאני חוזר על עיקבותיי או שאני חוצה את הנהר. השמש זה עתה שקעה, ההכרעה תידחה כמובן לבוקר המחרת. הקמתי אוהל במרחק מה מהנהר כדי להתרחק קמעה משאונו העז, ובשל כך כהתה מעט עוצמת המורא. עם זאת, כשהנחתי ראשי בשק השינה החמים חלף בי רעד: האם אשרוד את המחר?