בחזרה לסקנדינביה, חלק ג' - יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר

עתה נמתחו לפני כמה קילומטרים במעבה היער לאורכו של הנהר התופר את שני האגמים; את הגאגיר-יאברי השארתי זה עתה מאחור, אל גדתו הדרומית של הדיאבסה-יאברי נשואות היו פניי. ההליכה ביערות הגשם של הצפון הרחוק בהיעדר שבילים אינה עניין של מה בכך. רצפת היער בוגדנית:  סלעים משוננים מכוסים טחב עמוק מתחלפים בקרקע בוצית מחופת שרכים. שיחים נמוכים עתירי גרגרי יער חיפו על הבקעים הרבים ובין לבין פזורים היו שיחי "חבלים" ממינים שונים. כל צעד מביא עימו הפתעות של בוץ שחור, ירק ואבן, וזהירות רבה נדרשת שלא להיכרך בחבלים הפזורים בשפע כמלכודות הסמויות מן העין. עצי השדר צפופים למדי, התוואי מוצלל והראות מאוד מוגבלת. נצמדתי לגדת הנהר ככל שהתאפשר הדבר במחיר החלקות לא נעימות במורד השיפועים התלולים. יש בו בצלול-הצלול הזה כוח לשובב נפש יגעה.

מי הנהר צלולים כבדולח ושוקקים דגים דמויי סלמון

מבט מן היער היכן שניתן היה לקרב לגדת הנהר.

רצפת היער זרועה ריבוא רבבות גרגרי יער

ההתקדמות ביער איטית ומיגעת למדי; לא כל כך מבחינה פיזית כמו שמבחינה מנטלית. היער הסבוך סוגר עליך מכל עבר ומצר אופקיך, וזה עשוי להמשך שעות. הוסיפו על כך את הערנות הנדרשת כל העת... אבל עוד מעט קט שוב יפתח הנוף והאגם אשר יופיו נישא בפי כל שוחרי הצפון יטאטא את חשכת הסבך. יש מקום לאופטימיות...

מחסום לא צפוי בדמותו של צוק אדיר הנושק לנהר במקומו הצר והגועש ביותר קטע את התקווה לרווחה באיבה. הנהר נחבט כאן אל הצוק בעוצמה ולא נותרה בידי הברירה אלא לטפס על ההר ולעקוף את הצוק. לא צילמתי את המדרון התלול עליו טיפסתי הואיל וכל תשומת לבי נתונה הייתה להשרדות. המדרון היה תלול בטירוף ובכל פעם שהתבוננתי מטה אל הנהר השוצף למרגלותיי, התופס זווית בעטיו של הצוק, החסרתי פעימה. לו אתם הייתם רואים זאת, פיק ברכיים היה אוחז בכם בעודכם נטועים עמוק בכורסא... התמונה מטה צולמה מעברו השני של הצוק בעת הירידה חזרה על מנת לחבור לשפך האגם, והיא ממחישה מעט (מעט!) את התלילות.

סוף דבר, עלה בידי לעקוף את המכשול. הסיבוב הקטן הזה תבע ממני לא מעט אנרגיה; אחרי ככלות הכל נשאתי על גבי משא זניח בן עשרים קילוגרמים. אבל המאמץ בהחלט היה שווה... מרגע שנעקף ההר נפרש למרגלותיו הדיאבסה-יאברי באחת, והוא כולו קסם. לא כל כך קל להסביר מדוע דווקא האגם הזה קסום יותר מאחרים, מה יש בו במקום הזה שאין בזה ממנו נפרדתי בבוקר, רק לפני כמה שעות. אולי זה רק מזג האוויר, אולי שעת אחר הצהריים הנצבעת בצבעי סגריר המבצבץ ממערב; אבל עובדה היא שעל האגם הזה נסוחה אווירה מסטית כאילו לקוח היה מסרטי אגדות. למרבה הצער זה לא ממש עובר בתמונות, ובכל זאת...

המבט צפון מערבה

המבט אחורה אל ההרים מכיוונם באתי. 

האופק במערב בישר את שובה של הסופה. בקצהו השני של האגם, על גדתו שמנגד, נמצאת הבקתה אליה נשאתי עתה נפשי. זו תהיה התחנה הראשונה במסעי הנכחי בה אשהה לילה במתחם חמים ומוגן. אבל הדרך לשם עודנה ארוכה ואת הלילה הקרוב אבלא כאן, בפינתו הדרום-מזרחית של אגן ההיקוות. צעדתי מהר יחסית במטרה לגמוע קילומטרז' סביר לאחר העיכוב בהקפת הצוק. התקדמתי בשולי היער, עיתים אני מדלג מעל בולדרים, עיתים אני צועד נינוחות על גדה מרובדת חלוקי נחל. לעיתים היער סוגר על האגם, ולעיתים נפרשת רחבה גדולה ונאה...

הארץ אותה אני חוצה עתה מאוכלסת דובים חומים וכל העת הייתי מסלק מליבי מחשבה טורדנית על מפגש אפשרי. ידעתי עוד ממסעי הקודם שהם אינם נוהגים לתקוף בני אדם אלא אם הם מופתעים מאוד וחשים מאויימים. בניתי על כך שחושיו של דוב חדים לאין שיעור מחושיי אני והלה צפוי להבחין בי זמן רב לפני שאני אבחין בו. רחשים לא מוכרים שעלו מפעם בפעם מתוך היער דחפו אותי להלך קרוב ככל שאוכל למים; לא משום שהמים היו מקום מוגן יותר אלא משום שהשטח כאן פתוח יותר, פחות קל להפתיע ופחות קל להיות מופתע... ובכל זאת, באחד הדילוגים המהירים שלי מעל לבולדר נחתתי על חוף זיפזיף צר, ומשהו גדל-מימדים חמק מיד לתוך היער בטרם הספקתי לאבחנו. התבוננתי בעקבות שהותיר ומים נסחטו החוצה מתחתיתן... לכל הרוחות, הדבר הזה היה כבד!

   

אם תמהתם מה גודלן של טביעות הרגל שבתמונה, הנה לכם אומדן: אורכן כמעט כאורך כף רגלי, ורחבן כמעט פי שניים מרוחב כף רגלי. האם היה זה דב חום? לבי המה אבל אנחת רווחה נפלטה מפי: אם אמנם מדובר היה בדוב אכן הפתעתיו, אבל ה-beast העדיף להתגנב לתוך הסבך ולא להפוך אותי לארוחה. (בדיעבד, איני בטוח כלל שמדובר היה בדוב, אבל אין לי גם כל השערה אחרת. מוז זה כנראה לא, והסיכוי שמדובר באייל צפון נמוך עוד בהרבה, את עיקבותם של אלו מכיר אני היטב.)

הוספתי ללכת עוד זמן מה ובטרם תשוב הסופה ותכבוש שוב את המרחב הקמתי אהל, הפעם על אדמה יציבה, בשולי היער במקום מוגן באופן יחסי מרוחות. שנתי לא היתה קלה למרות שכל סכנה לא נשקפה לאוהל. קולות עלו מדי פעם מן היער והם הדריכו מנוחתי. יודע אני כי לכל שוכני היער יש מקום זה לצד זה ותקוותי הייתה שכל אחד ואחד מהם ימצא את מקומו... אבל בכל פעם שהתעוררתי לקול יללה חדה או תנועה כבדה בסבך בקשתי בליבי שלא אצטרך להוכיח גבורה... ומשאלתי נענתה במלואה. 

לפרק הרביעי