פרק שנים-עשר: בדרך לסטאלולואוקטה

כזכור, את ששת ימי המסע הראשונים סיימתי ב-Laddejakkastugan (הסיומת stugan פירושה ביקתה). לכשקמתי למחרת, ואני משער שזה לא היה לפני אחת בצהריים, נותרתי המבקר היחיד בבקתה. רק בעל הבית אירח לי חברה לרגע של כלום ואחר המריא עם המסוק שבא לאוספו ליעדו. לקחתי את הזמן שלי בנחת, התארגנתי לאט, וכשיצאתי לדרך כבר הגיחו ראשוני הצועדים בתום יום ארוך של צעידה, והלאות ניכרת בפניהם. לפני היו לא יותר מארבעה עשר קילומטרים עד הכפר הסאמי Arasluokta, שבעה קילומטרים בעלייה ושבעה בירידה. הכפר שוכן על אחת מגדותיו של האגם המיוחד Virihavrre הנחשב בעיני השבדים ליפה ביותר בשבדיה. תכניתי הייתה להגיע עוד היום ל-Arasluokta ולמחרת לצעוד שנים עשר קילומטרים נוספים אל הכפר Staloluokta השוכן לחופו הדרום מזרחי של האגם. סטאלולואוקטה היא נקודת המוצא שלי אל הקרחונים הגדולים...

את הקטע הזה של המסלול כבר חציתי שנתיים קודם לכן, בקיץ של שנת אלפיים ושמונה. למעלה למעלה, בנקודה הגבוהה ביותר של המעבר שבין Laddejakka ל- Arasluokta, על האוכף של רכס Allak, התוודעתי לראשונה לשדות הקרח של אלמה-יאלוס-אייגנה. לאחר עלייה ארוכה נגלה לפתע פתאום האופק הדרום מערבי והוא משטח לבן וחלק הנושק לשמיים, ניגוד גמור לנוף המתחלף של קרח וסלע המאפיין את שאר הפסגות. הקרחון אמנם די מרוחק, הוא מונח על רמה שאיננה גבוהה במיוחד הנמתחת מעברו השני של האגם, ומעבר לו נפרשים השמיים עד לאין-סוף, הרחק אל עבר האוקיאנוס הצפוני. גם במסעי זה הנכחי שיחק לי מזלי ויכולתי לראות את שדות הקרח של "אלמה" מהאוכף של ה-Allak. המדרון שנפרש עתה מתחתי ירד מתונות עד לשפת האגם כמה קילומטרים דרומה, והוא ירוק ומלא חיוניות. הרחק למטה, בתחתית הרכס, זרם הנהר הרגוע Mielladno ונשפך אל האגם, ואולם הנוף כאן פסטורלי כל כך, שכאב לעזוב את המקום בחיפזון... ומאחר ועתותיי בידי, ודבר אינו מונע מבעדי לעשות את שחפצה נפשי, תקעתי יתד ללילה. שעות ישבתי נינוח אל מול הנוף ורק לאחר שהשמש נטתה מטה מעבר לרכס, ספנתי באוהלי.

התמונה אמנם באיכות נמוכה, ובכ"ז מבחינים יפה ב"אלמה"....

המקום שבה את הלב ולכן תקעתי יתד

היום השמיני קיבל את פני בסבר פנים מאירות. מזג האוויר היה עתה הרבה יותר רגוע מזה שפקד אותי בששת הימים הראשונים ושוב לא היה צורך לדאוג להישרדות אל מול איתני הטבע. התקפלתי ויצאתי לדרכי מוקדם מתוך כוונה לחצות את כל המרחק מכאן ועד סטאלולואוקטה בהליכה אחת רציפה. על הנהר Mieladno נמתח גשר של כבלים ומתכת, מעברו השני שביל איילים כבוש פרוש לכל אורך הדרך, ומשום כך אין סיבה שלא אגמע את כל תשעה-עשר הקילומטרים שלפניי בשעות בודדות של צעידה. וכך הגעתי ל"סטאלו" בשעה מוקדמת יחסית של היום.... 

הנהר היפה Mielladno

סטאלו היא שם דבר בקרב המטיילים של פדיילנטה... לצידי הכפר הסאמי ממוקם מעין לודג' הרים מאובזר ובו ניתן להחליף כוח, להצטייד במזון ואמצעי השרדות, ואז להמשיך, איש איש ליעדו. כאן מתפצלת הדרך לשניים: יש מי שחותך דרום מזרחה לעבר העיירה Kvikkjokk המרוחקת כשבעים קילומטרים, ויש מי העולה על ה-Nordkalottleden וממשיך לסוליתלמה, מהלך שלושים וחמישה קילומטרים דרום מערבה, בדיוק כפי שעשיתי אני שנתיים קודם לכן. ומעל לכל, סטאלו ידועה בנוף המרהיב הנגלה ממנה, בשקיעות שלא ניתן לתארן במילים, בשלווה הסטואית הפרושה על חופיה...

סטאלולואוקטה לפנות ערב, במבט מהביקתה.

הבקתה הראשית של הלודג' מכילה מטבח מפואר לשירות עצמי וחדר אוכל הנשקף אל הנוף; חדרי המגורים מצויים מהעבר השני. ביקתות משנה נוספות פרושות בשטח והן משמשות למגורים ואפילו לסאונה... לא רחוק ממוקמת חנות המתוחזקת ע"י זוג בני סאמי חייכנים בגיל העמידה; בנוסף למצרכים הרגילים תוכלו לרכוש כאן גם קפה ועוגה תוצרת בית... בהיותו צומת דרכים מרכזית בהרים, הלודג' תמיד הומה אדם (נא לקחת הכל בפרופורציות... לא יותר מכמה עשרות של מבקרים מידי יום, חלקם נשאר במקום שעות ספורות בלבד). כל שעה או שעתיים נוחת כאן מסוק קל, פורק מטיילים וסחורות ומפנה מטיילים שזו היא להם נקודת הסיום בטיולם. מונית השירות האווירית הזו, היא זו שפינתה אותי מהשטח כמה ימים מאוחר יותר.

וכיצד חשתי אני עם שהגעתי לסטאלו? ובכן, לאחר שמונה ימים של בדידות ספרטנית, הממה בי ההמולה היחסית שמסביב: מטיילים צעירים ומטיילים בוגרים, פנסיונרים ומשפחות עם ילדים, זוגות ומתבודדים, בני ארצות שונות... גרמנים, נורבגים, הולנדים, אמריקאים, ושבדים, וכמובן בני הסאמי המתפרנסים מתחזוקת המקום... לפתע העולם כמרקחה... פרקתי את תרמילי, חלצתי נעליים, רכשתי מעט מוצרים ונתפניתי לבשל ארוחה קלה במטבח שהמה מטיילים. ניגשתי לסעוד בניחותא בחדר האוכל המשקיף אל האגם, וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה...

לפרק הבא            לפרק הקודם