יום רביעי, 30 במאי 2012

לצאת להליכה...

בסרטון המשובץ מטה נתקלתי ממש במקרה. מטבע הדברים משכה כותרתו את תשומת לבי. הצצתי, ולא נכזבה תוחלתי... נדמה לי שיש בו להעביר מה מהדחף המיוחד הפועם בליבות "ההולכים"; מעין פתיחת צמצם רגעית החושפת כיסופים אמורפיים שאין להתחקות אחר מקורם. אל תצפו לעלילה סוחפת: אין פה לא עלילה ולא סיפור-סתרים ולא תסריט ולא שום דבר דרמטי. רק תיעוד מסעה של אשה צעירה ההולכת בתוך שממה קפואה מתוך איזשהו צורך סמוי שהניסיון שלה להגדירו נכשל בטרם החל. באיזשהו מקום, "הקריאה של הצפון" הוא סוג של היענות לקריאה הבאה מעומק הלב. אמנם יש בסרטון הזה גם פרסומת סמויה אבל לדעתי אין בה כדי להעיב: והרי רוחו של "ההולך" רואה בכל אשר תיחשף לו בעיקר את אשר היא נכספת לו.


CALL OF THE NORTH from BERNARTWOOD on Vimeo.

הדחף "לצאת להליכה" הוא ביטוי לכיסופים שאין להגדירם ואין למסגרם ואין לדעת מקורם. לא הגשמה בם ולא פתרון כלשהו, אבל מקור נאמן של כוח ועידוד ורווחת-רגע בדרך החתחתים של החולין. המיית-לב של נפש נכספת אל מה שמעבר. ומה הוא מה שמעבר? לאלהים פתרונים.

היכן? הרחק מהמולת ההמון, בדממה, בארץ לא נגועה; ללא שביל, ללא מחסום, בתוך הנקיון הבראשיתי של הטבע. לא הטבע האמתי, אבל בדרך לטבע האמתי; כמו תשקיף של מסע פנימי. ב"הליכה" אין רואים קושי גם אם הנשימה נעתקת, גם אם נחבלים כהוגן. ניצחונות קטנים על קשיים ברי-כיבוש באמצעות כיבוש-עצמי, בדרך לכיבוש-עצמי.

"הליכה" איננה 'אקסטרים' גם אם תתובל במעט אקסטרים: מדלגים על מכשולים היכן שניתן, מוותרים מראש היכן שלא. או שלא. ב"הליכה" מחייכים לבריאה בחיוכה גם כשהפנים מתעוותות במאמץ, גם כשלריאות נותר רק אוויר במסורה. הליכה טובה, כזו שיש בה סיפוק נעים, רצוי שתהא מעט מאומצת, שתהא מכריעת-עצלות. משכה? בין כמה דקות לכמה ימים, לכמה שבועות. בלי שעון-עצר.

אור, אוויר, מים; פרי מתוק ועסיסי או קוביית שוקולד מריר וריחני, וכמעט די והותר באלו. ה'הליכה' משילה לזמן-מה את הסיאוב של החולין, את הכבדות המגולמת בחלד. "יציאה להליכה" כמוה כשאיפת אוויר-הרים נקי וצלול תחת אוויר-ערים דחוס ועכור אליו הורגלת. "הליכה" היא תקווה מתחדשת לנפש נכספת. נכספת למה? לאלהים התשובה.




2 comments:

  1. סרטון נפלא. אני אישית מתחבר לטבע ולאוויר הנקי והצלול מאשר לפיח וזוהמה בתל אביב.תודה על כך ששיתפת אותי בזה.

    השבמחק