יום רביעי, 30 במאי 2012

לצאת להליכה...

הדחף "לצאת להליכה" בחיק הטבע הוא ביטוי לכיסופים אמורפיים שאין להגדירם ואין למסגרם ואין לדעת מקורם; סוג של היענות לקריאה הבאה מעומק הלב... לא הגשמה בם ולא פתרון כלשהו, אבל מקור נאמן של כוח ועידוד ורווחת-רגע בדרך החתחתים של החולין. המיית-לב של נפש נכספת אל מה שמעבר. ומה הוא מה שמעבר? לאלהים פתרונים.

היכן? הרחק מהמולת ההמון, בדממה, בארץ לא נגועה; ללא שביל, ללא מחסום, בתוך הנקיון הבראשיתי של הטבע. לא הטבע האמתי, אבל בדרך לטבע האמתי; כמו תשקיף של מסע פנימי. ב"הליכה" אין רואים קושי גם אם הנשימה נעתקת, גם אם נחבלים כהוגן. ניצחונות קטנים על קשיים ברי-כיבוש באמצעות כיבוש-עצמי, בדרך לכיבוש-עצמי.

"הליכה" איננה 'אקסטרים' גם אם תתובל במעט אקסטרים: מדלגים על מכשולים היכן שניתן, מוותרים מראש היכן שלא. או שלא. ב"הליכה" מחייכים לבריאה בחיוכה גם כשהפנים מתעוותות במאמץ, גם כשלריאות נותר רק אוויר במסורה. הליכה טובה, כזו שיש בה סיפוק נעים, רצוי שתהא מעט מאומצת, שתהא מכריעת-עצלות. משכה? בין כמה דקות לכמה ימים, לכמה שבועות. בלי שעון-עצר.

אור, אוויר, מים; פרי מגדים עסיסי או קוביית שוקולד מריר וריחני, וכמעט די והותר באלו. ה'הליכה' משילה לזמן-מה את הסיאוב של החולין, את הכבדות המגולמת בחלד. "יציאה להליכה" כמוה כשאיפת אוויר-הרים נקי וצלול תחת אוויר-ערים דחוס ועכור אליו הורגלת. "הליכה" היא תקווה מתחדשת לנפש נכספת. נכספת למה? לאלהים התשובה.