התמונות שלא נכנסו לסיפור...

כיוון שזו הייתה לי הפעם הראשונה שנשאתי עימי מצלמה במהלך מסע (הקרדיט המלא לאחי צחי שעבד עלי לא מעט בעניין הזה, וגם היה מוכן להקריב לשם כך את מצלמתו...), הרי שאיכות התמונות שצילמתי היא לא מי-יודע-מה. ברשומות הקודמות השתדלתי לשבץ את התמונות היותר מוצלחות, ובלבד שתשתלבנה בתוך הסיפור. עתה אני מביא בפני קוראיי את אלו שנפסלו לשיבוץ, בין אם משום שלא התאימו לתוכן או מבנה הרשומה, ובין אם משום שאיכות הצילום לא היתה מספקת. סדר שיבוץ התמונות נאמן לרצף של סיפור המסע... 

כמעט כמו ברמת הגולן... רק בלי הבזלות, הגדרות, שדות המוקשים,
 ובלי הסורים...

פרק אחרון: סוגר מעגל

שישי בלילה. שלווה נסוכה על ההרים ההולכים ומחשיכים. אמצע אוגוסט הוא ראשית עת הפרידה של ארצות הצפון מחדוות הקיץ. הימים מתקצרים במהירות, בכל יום שוקעת השמש כרבע שעה מוקדם יותר מיום האתמול, הדימדומים של אמצע הלילה מפנים עצמם בפני החשיכה ההולכת ומתעבה מדרום. תחילה תבוא זו בהיחבא ותפגין נוכחות לרגע של כלום, אך אט אט תאיים לכבוש את לילות הצפון, ואחר גם את ימיו, עד שיוכרז ניצחונה המוחץ בעלטה מתמשכת. ואז, משנראה שגזה כל תקווה, לפתע ילך כוחה וייתש, ומאותו מקום שממנו עלתה ובאה בפאתי דרום יפציע אור חדש וימגרה כליל באותו תהליך מחזורי, שנה אחר שנה...

פרק חמישה עשר: ובחזרה...

הדרך חזרה מטה התגלגלה לי בקלילות. הרוח בגבי, השיפועים לא חריפים, אין ביצות לחצות, אין כמעט מכשולים. תוך זמן קצר חזרו הגוונים הירוקים וצבעו את הארץ הנוקשה. עמדתי יפה בזמנים וניתפנתי להתבונן בנוף: ארץ הקרח השתרעה מכאן ועד האופק המערבי והסתיימה בפסגות משוננות ומוזרות.  משם והלאה - הים הנורבגי. בצפון בהקה כיפת הקרח של הגאסקה-צ'וקה וממזרח לה השתרעה למלוא כל המרחב באדיילנדה - הלא היא הארץ הגבוהה, הנטועה בשמיים.

פרק ארבעה עשר: אל לב-ליבה של ארץ הקרח

יום ארוך לפני. ארץ קשוחה, בלתי נגישה, לא מוכרת למטיילים, הרבה unknowns. מזהה נקודות תורפה במפה, חוכך בדעתי מהיכן וכיצד לעבור. הכרעה ותכנית, ודי להירהורים. טבילה באגם, ארוחת בוקר, אריזת התרמיל: ציוד השרדות ועוד קצת. אתמול קבעתי עם הדייג הסאמי את שעת הפגישה לשמונה בבוקר. עימו אחצה את האגם אל גדתו הדרום מערבית, סמוך מאוד לשיפכו של נהר צר וגועש המנקז את מי הפשרת הקרח של האלמה. שדות הקרח של אלמה-יאלוס-ייאגנה. שלוש-עשרה שעות עומדות לרשותי, שלושים ושניים קילומטרים הלוך וחזור, יותר משמונה מאות מטרים מעלה ומטה. בשעה תשע בלילה אמור האדון לאסוף אותי בחזרה בנקודה שקבענו מראש, כארבעה קילומטר מזרחה מנקודת ההורדה. כדי להגיע לשם יהיה עלי לחצות נהר רחב אך רדוד ושטחי ביצה. ניגשתי לאם הבית וביקשתי ממנה שתשאיל לי את השעון המעורר שהיה מונח על שידה במשרדה. האישה הלבבית, שהייתה בגיל העמידה שאלה אותי לאן פני מועדות ולכשהשבתיה, הרצינה מבט והזהירה אותי מנידחותו של המקום. בדיקה קצרה הראתה שהשעון הגדול והמסורבל מראה את השעה הנכונה: שבע וחצי בבוקר. עטפתי אותו בבגדים לבל יפגע ודחפתיו עמוק לתוך התרמיל. אני אזדקק לו כדי להגיע בזמן למפגש הלילי עם הדייג. העמסתי תרמילי ויצאתי אל הכפר, מרחק כמה מאות מטרים מהביקתה. הבוקר היה צח וצלול, פרחי בר בשלל גוונים עיטרו את השביל. מזג האוויר האיר לי פנים. 

הכפר הסאמי סטאלולואוקטה על גדתו של הויריהוורה

פרק שלושה עשר: מנוחה והכנות

חדר האורחים הרחב של סטאלו-לואוקטה-סטוגורנה פונה אל המראות הנשקפים מאגם Virihavrre ומהרכסים המעטרים את גדותיו. הכותל הצפון מערבי של הביקתה משובץ חמישה חלונות רחבי-צוהר, המזמינים את נוף הקדומים פנימה, וברוחב-לב. בתוך החדר חמים ונעים, בליל ניחוחות קלים של בישולים נישאים בחלל האוויר, שולחנות מוארכים ערוכים בניצב לכותל וסביבם ספונים חברים, זוגות, בני משפחה, ובודדים... מי מהם באמצע ארוחה דשנה, מי בשיח ער על חוויות המסע, ויש את אלו שפשוט בוהים בנחת בנוף או בנוכחים האחרים... האווירה אמנם נעימה ורגועה, אבל לדידם של רוב המטיילים זוהי רגיעה זמנית מאוד: רבים ישארו כאן רק ללילה אחד בטרם ימשיכו במסעם, אחרים זה עתה סיימו מסע והם מצפים לפינוי במסוק, ויש את אלו שהם רק בהפסקה של בין לבין, דרכם אצה להם, ולאחר מנוחה של כמה שעות יכתתו רגלם וימשיכו במסעם. ככה זה בסטאלולואוקטהסטוגורנה: שילוב מוזר של רחש-בחש ומרגוע. יצאתי את המטבח עם פינכת הפירה המהביל שזה עתה רקחתי, וניגשתי אל השולחן שנראה לי הכי פנוי. עם שאני מניח עליו את הפנכה חשתי במבטים שננעצו בי. נשאתי עיני ונתקלתי בחיוכם הרחב של דאג ויורגן...

פרק שנים-עשר: בדרך לסטאלולואוקטה

כזכור, את ששת ימי המסע הראשונים סיימתי ב-Laddejakkastugan (הסיומת stugan פירושה ביקתה). לכשקמתי למחרת, ואני משער שזה לא היה לפני אחת בצהריים, נותרתי המבקר היחיד בבקתה. רק בעל הבית אירח לי חברה לרגע של כלום ואחר המריא עם המסוק שבא לאוספו ליעדו. לקחתי את הזמן שלי בנחת, התארגנתי לאט, וכשיצאתי לדרך כבר הגיחו ראשוני הצועדים בתום יום ארוך של צעידה, והלאות ניכרת בפניהם. לפני היו לא יותר מארבעה עשר קילומטרים עד הכפר הסאמי Arasluokta, שבעה קילומטרים בעלייה ושבעה בירידה. הכפר שוכן על אחת מגדותיו של האגם המיוחד Virihavrre הנחשב בעיני השבדים ליפה ביותר בשבדיה. תכניתי הייתה להגיע עוד היום ל-Arasluokta ולמחרת לצעוד שנים עשר קילומטרים נוספים אל הכפר Staloluokta השוכן לחופו הדרום מזרחי של האגם. סטאלולואוקטה היא נקודת המוצא שלי אל הקרחונים הגדולים...

פרק אחד עשר: היעד האמיתי

הארץ הגבוהה מתלכדת בהתאמה כמעט מושלמת עם אגן הניקוז של נהר רחב, עמוק, שקט אך מהיר-זרם, מושך מים צלולים כבדולח וקפואים כקרח, נהר המכונה בשם המיוחד Vuojatdno. בדרום תוחם את אגן הניקוז של הנהר המאסיף המרשים Sulidalbma העוטה מחלצות של קרח-עד; במערב נפרשים המרחבים המנוקדים כתמי לובן של חבל הארץ Rahko העשיר ברכסי הרים מוארכים ועטורי שלוגיות; במזרח הפארק הלאומי Sarek מיודענו..., ובצפון האגם Ahkajavrre, הוא מקורו של הנהר הגדול Lule-Alv. אי שם, בין Rahko לבין המאסיף האדיר Sulidalbma, משתרע קרחון ענק, כתשעים קילומטרים רבועים שטחו, המכונה בפי בני הלולה סאמי Almajalusjjiegna, אלמה-יאלוס-אייגנה...

Approaching Almajalusjjiegna

פרק עשירי: נטועה בשמיים

פירוש המילה Badjelannda בשפת בני הלולה-סאמי הוא "הארץ הגבוהה". ואולם בפועל, ובניגוד גמור לשם המבטיח, הארץ הגבוהה איננה כה גבוהה...  גובהם של האגמים הגדולים אינו עולה על שש מאות מטרים מעל פני הים. אי פה אי שם מתנשאים רכסי ההרים החוצים את חבל הארץ המקסים הזה לגובה של אלף ושש מאות מטרים לכל היותר, ורק הפסגות התוחמות את האזור מדרום וממזרח מתנשאות לגובה של כאלפיים מטר. מדוע אם כן נקרא המקום בפי הילידים "הארץ הגבוהה", למרות שהיא איננה כה גבוהה? הנה הפרשנות הסובייקטיבית שלי: משום שכל מי שבא בשעריה חש ברוחו ובכל חמשת חושיו הבריאים שהארץ הזו נטועה בשמיים.

שקיעה באגם וירי (virihavrre)

פרק תשיעי: היום השישי

בערבו של היום החמישי תקעתי יתד בליבו של עמק רחב בשם Sierggavagge, פחות או יותר היכן שסאנדר דה-וריאס צילם את ה-Nijak חובש לראשו מצנפת משי מלכותית. תכניתי הייתה לצעוד עוד יומיים מלאים עד לביקתה בשם ארס-לואוקטה-סטוגורנה אשר בפאתי הכפר הסאמי Arasluokta ובכך לחבור לציביליזציה, זו הפעם הראשונה לאחר שבעה ימים של בדידות. כמובן שהמילה "ציביליזציה" מקבלת כאן משמעות שונה לגמרי מזו המוכרת לנו... כל אחד מארבעת הכפרים הפזורים לאורך האגמים הגדולים של "הארץ הגבוהה" אינו אלא אוסף דליל של בקתות קטנות הפזורות בשטח. אין כאן כל תשתית שמזכירה במשהו יישוב מן המאה העשרים ואחת: אין כאן לא כבישים, אף לא דרכי עפר, לא חשמל, לא קווי טלפון, לא ביוב... לצורך תעבורה משתמשים המקומיים במסוקים או בסירות. בחורף יסתייעו באופנועי שלג. עוברי האורח מסתמכים על רגליהם המיומנות....

פרק שמיני: מרחבים ואור

כשהתעוררתי למחרת, פחות או יותר בשעה ארבע לפנות בוקר, היה חלל האוהל מואר מאוד, והאוויר בו חם. גוללתי את הפרוכת מעל הפתח ושמי תכלת זוהרים, אינסופיים, פרצו פנימה. השמש, שכבר הייתה נטועה גבוה ברקיע, האירה את המרחב בעוצמה אדירה והארץ הירוקה, הרטובה כולה, נצנצה בכל פינה. כל כך שקוף היה האוויר עד כי יכולת להביט אל קרבת שולי השמש מבלי להסתנוור. הראות הייתה פנטסטית, קווי המתאר של ההרים היו חדים כתער והאופק רחוק ואינחופי. העננות הקלה, הרכה - תזכורת רחוקה וחיוורת לסופה מליל אמש - צפה לה בתוך אמבט השמיים בנחת. כל הבריאה ריננה, הכל אמר ברכה. השתחלתי החוצה וסילקתי מעלי כל בגד ומעטפת. מגע כפות הרגלים החשופות בדשא הרך, הקר, הספוג רטיבות, היה נעים ומעורר חיים מאין כמוהו... משבים עדינים של אוויר יבש הפיכו תחושה של קלילות וחופש והיעדר משקל. קרני השמש חדרו את הבשר ונטעו נוחם בעצמות... פלג קטנטן ונאה של מים זכים פילס לו דרך בנאות הדשא סמוך לאהלי. טבלתי בו וחזרתי וטבלתי ויצאתי אל השמש, ושוב חזרתי וטבלתי... כך החל יומו החמישי של מסעי.

פרק שביעי: בנאות דשא...

ראשית חכמה, עלי להשיב לחיים את שתי רגליי הקפואות, המשותקות מהמתניים ומטה. הללו נראו עתה כמו שני עמודי שיש לבנים, עטורים לתפארת בחברבורות אדמדמות. מסתבר שבמהלך החצייה נחבלתי כהוגן אלא שאני כמובן לא חשתי בדבר, גם לא עתה משעמדתי על הגדה שמנגד. הייתי רטוב עד לשד עצמותיי וקפוא מקור. התנגבתי, שלפתי בגדים חמים, ועטפתי היטב את פלג גופי העליון. חום נעים בקע מתוך הגוף, התנדף החוצה ונכלא בתוך הביגוד החם. עתה היה עלי להזרים דם חדש לתוך רגליי השיש שלי. שפשפתי את המגבת על הבשר הקפוא מלמעלה למטה בתקווה להסיע דם חם מפלג הגוף העליון לפלג הגוף התחתון, חסר החיים. מסתבר שזה עבד לגמרי לא רע: אט אט החלה לחזור התחושה, תחילה אל הירכיים התחתונות, אחר כך אל הברכיים ולבסוף חזרתי לחוש באופן עמום גם בכפות רגליי. הופתעתי כמה מהר שבו הרגליים לחיים לאחר יותר מרבע שעה שהיו שקועות במי קרח זורמים אבל קיבלתי זאת כמובן מאליו, כהמשכו הטבעי של החסד שהעביר אותי את הנהר...

פרק שישי: מאין יבוא עזרי?

מאחר ונפלה החלטה, טאטאתי מחדרי לבי כל זכר להיסוס פקפוק או פינוק. סקרתי בחיפזון את אזור הצליחה וצעדתי היישר אל תוך המים האטומים. המים היו קפואים. זו לא מטפורה; טמפרטורת המים הייתה פשוט קרובה מאוד לאפס מעלות. בתוך שלושה צעדים שקעתי עד מותניי. נזהרתי מאוד לבל אמעד ואחזתי חזק בסלעים שהזדקרו מסביב. נזהרתי מאוד גם שלא להיקלע לזרמים חזקים. גיששתי את הקרקעית בעזרת מקל ההליכה שלי, ובכל פעם שמקל ההליכה לא מצא לו קרקע להיאחז בה נדרכתי לבל אפול בתהום. המים געשו בעצמה ובשאון מחריש אוזניים. עתה הסתבר לי שיש עוד פרמטר שלא לקחתי אותו בחשבון: הזרימה החזקה של המים, התנועה המתמדת המתרחשת כל העת מסביב תוך כדי חיפוש מתמיד אחר נתיב התקדמות, סחררה אותי וערערה את יציבותי. הייתי חייב לעצור לרגע, להישיר מבט אל עבר נקודה יציבה כלשהי כדי לסלק את הסחרחורת, ואז להמשיך, ושוב לעצור ולהתייצב, ושוב להמשיך... וחוזר חלילה.

פרק חמישי: רגע האמת

שנתי הייתה טובה אך שאון הנהר החזירני היישר אל קרקע המציאות עם שפקחתי את עיני בבוקרו של היום הרביעי. Today I will be put into the test, אמרתי לעצמי, ולא כיוונתי דווקא אל הסכנה שבחציית הנהר... יצאתי את האוהל ובחנתי את העולם. מעל רכס לשונות הקרח עמד ענן כבד, סטאטי, ובסיסו נח על משטחי הלובן. מסביב היה מעונן למדי ומזג האוויר נראה קודר. אמנם הרוח שנשבה הייתה קלה אבל נראה היה כאילו משהו רק מחכה לרגע המתאים כדי להתפרץ, אות ינתן וארובות השמים תיפתחנה. האם מזג האוויר יכפה עלי לדחות עוד את ההכרעה?

פרק רביעי: געש הסמבטיון

קו הרוחב 67.5 צפון נמצא כמאה ועשרה ק"מ מצפון לחוג הארקטי. בשלושת השבועות היותר מבורכים של השנה השמש אינה שוקעת כלל, בשלושת השבועות הפחות מבורכים היא לא זורחת. בתום שלושת השבועות המבורכים, היכנשהו בעשרת השניה של יולי מסתיים היום המופלא הזה אבל עד אמצע אוגוסט החשיכה איננה יורדת. בכל אותה עת השמש גולשת בזווית חדה אל עבר האופק הצפון-מערבי, ומששקעה - לאחר היסוסים רבים - היא מוסיפה ומלחכת את האופק מלמטה וזורחת זמן מה לאחר מכן מחדש, ועיתותיה בידיה. כל אותה עת מואר מרחב השמיים ואם התמזל מזלך וזוהרי-לילה מעל לראשך, יואר יפה גם המרחב שמתחת לשמים.

פרק שלישי: ויהום הסער

וכך, נודד בדד בארץ פרא, נשאתי פעמיי מערבה ובאמתחתי לא מעט לקחים. עתה היה עלי להיות ערני מאוד בכל מה שקשור בניווט. טעות קטנה עשויה הייתה לגבות מחיר יקר. מעבר לרכסי ההרים הקרובים השתרע מבוך ענק של עשרות אגמים המחוברים זה עם זה. עלי להיזהר איפה מלהילכד במבוך. זכרתי שקו פרשת המים עובר דרומה משם וציפיתי למצוא מעבר נוח על גביו. אבל כמה דרומה עלי להרחיק לכת? אם אפריז בסטייה אמצא עצמי חסום במבוך הדרום-מזרחי המושך מימיו הרחק משם הלאה אל אגן הניקוז של ה-Rappa... מעברו השני של הלבירינת המערבי המתין לי נהר גדול ומאיים שהנעלם לגביו היה רב מהגלוי. נהר זה משך מימיו מכמה לשונות קרח שירדו מרכס Sarektjhakka ולא ידעתי מה השפעתם של הגשמים האחרונים על שפיעתו. ידעתי שהקיץ הזה היה גשום מאוד והנהרות גאו על גדותם. מה זה אומר לגבי הצפון לי? האם יאלץ אותי הנהר לסוב לאחור ולשוב על עקבותיי?

פרק שני: תקלות...

הכל החל ברגל שמאל. שלוש טיסות נדרשו כדי להגיע לאזור היעד: טיסה לשטוקהולם עם connection בוינה, ומשם במטוס בוכנה מטרטר צפונה אל עיירת המכרות Gallivare השוכנת מעבר לחוג הקוטב. יום לפני היציאה ארזתי את מעט המזון שתכננתי לקחת עימי, ואשר כלל פחות מק"ג אחד של קרקרים מצוינים מחיטה מלאה וסובין, כמאה גרם שקדים לא מעובדים, שלוש שפופרות של ריבת-חלב מרוכזת ומתוקה, וכמחצית הק"ג ריבת פירות יער ארוזה בקופסת פלסטיק. בשדה התעופה קניתי עוד ק"ג אחד של שוקולד בלגי משובח. כל זה אמור היה להספיק לשמונה ימים של צעידת-בדד, עד הגיעי לבקתת הרים בה יכולתי להצטייד במזון נוסף. תרמילי היה נפוח מציוד, ולא ניתן היה להכניס בו מחט.... לפיכך לקחתי עימי למטוס שפופרת אחת של ריבת החלב ואת קופסת הריבה...

פרק ראשון: טבילה בצוננים

מסעי בארצם של בני הסאמי החל בחציית הפארק הלאומי Sarek בחלקו הצפון מערבי. תכניתי הייתה לשים פעמיי אל המעבר הרחב שבין המאסיף המרשים Ahkka לבין ההר הנישא Nijak, מהלך שלושה-ארבעה ימי הליכה, ומשם להמשיך דרום מערבה לעבר Padjelannda, והלאה משם אל עבר הקרחונים הגדולים על גבול שבדיה-נורבגיה. Sarek הוא חבל ארץ כה פראי עד כי לא תמצא בו שביל לרפואה, אפילו לא שבילי איילים. אתה פשוט חוצה את הערבות היכן שאתה יכול, משרך דרכיך בין אגמים, לאורך נהרות, במעבר בין רכסי הרים, וכל זאת על פי מיטב שיפוטך, ובאמצעות מפה טופוגרפית ומצפן. שתי מפות טופוגרפיות לקחתי עימי למסעי, האחת עבור החלק המזרחי של המסע, ושוליה מסתיימים למרגלות ה-Niják, המפה שנייה - משם מערבה.

Saltoluokta. במקום הקדמה.

ה-11 באוגוסט 2010, כחצי שעה לפני השקיעה. עשר בלילה לערך. המקום: סאלטו-לואוקטה. נקודת הסיום של מסע-בדד בן 14 יום ל- Lule-Sapmi, ארצם של בני הסאמי משבט לולה. הנהר לולה-אלב (Lule-alv) מתרחב לכדי שבעה קילומטרים של מים קפואים, דוממים. אור עז בוקע אוויר שקוף תחת שמי עופרת. המרחב ניצת זהב, שלווה סטואית נסוכה בכל, הלב נעתר. נבצר מהתצלום מעלה להעביר מה מכל אלו. אבל בל יטעה אתכם המראה: הארץ המקסימה הזו קשוחה בטירוף, פראית ונוקשה. עם זאת, ילידי המקום, בני הלולה-סאמי, אוהבים אותה אהבה ללא תנאי, והיא באה לידי ביטוי בתרבותם, בשפתם, בשירתם...