יום שבת, 29 בינואר 2011

פרק חמישה עשר: ובחזרה...

הדרך חזרה מטה התגלגלה לי בקלילות. הרוח בגבי, השיפועים לא חריפים, אין ביצות לחצות, אין כמעט מכשולים. תוך זמן קצר חזרו הגוונים הירוקים וצבעו את הארץ הנוקשה. עמדתי יפה בזמנים וניתפנתי להתבונן בנוף: ארץ הקרח השתרעה מכאן ועד האופק המערבי והסתיימה בפסגות משוננות ומוזרות.  משם והלאה - הים הנורבגי. בצפון בהקה כיפת הקרח של הגאסקה-צ'וקה וממזרח לה השתרעה למלוא כל המרחב באדיילנדה - הלא היא הארץ הגבוהה, הנטועה בשמיים.


מאמץ קל לזהות את הפסגות הנישאות של סארק החזיר אותי לניאק האדיר ולארץ הירוקה הנפרשת למרגלותיו, מחורצת נהרות מהירי זרם ופלגים זכים... אלא שמטבעי אינני נוטה להתרשם מנוף במבט מלמעלה; מעדיף אני להיות מעט נמוך - במרחב הפתוח - ולהסתכל מעלה. מעדיף מינון גבוה של שמיים, מינון מתון של אדמה. הר הבוקע מהמישור אל תוך השמיים בבדידות מזהרת יפה בעיני שבעת מונים מרכס הררי אדיר שפסגותיו חוסמות את האור. איש של מרחבים פתוחים אני, לא של גאיות עמוקים והרים נשאים. ומשום כך לא מצאתי סיפוק רב במראה הארץ הרבה הנמתחת למרגלותיי. קיוויתי לרדת למטה ולהתבונן על העולם שוב מהזווית החביבה עלי: מלמטה למעלה.

השמיים אמנם התקדרו אבל הסופה נחסמה. מצוייד הייתי לכל מזג אוויר שאקלע בו, אבל שמחתי שלא אצטרך להתמודד עם רוחות חזקות, גשמי זעף, או חלילה ברקים. שעות ספורות של צעידה זריזה הביאוני קרוב מאוד לנקודה ממנה יצאתי בבוקר. הוצאתי את השעון המגושם ששאלתי מוקדם בבוקר בסטאלו ובחנתי את השעה. שבע וחצי בערב... קצת יותר משעה בידי להגיע לנקודת המפגש. הנהר שאותו היה עלי לחצות התברר כלא יותר מפלג רחב. מימיו הצלולים נמשכו בניחותא ומפלסו מגרד בקושי את הברך...  ומנגד, את הביצות שהשתררו מעברו האחר חציתי במאמץ רב. רגלי שקעו עמוק בעשב הרך שבקע מתוך בוץ רווי, נעליי מלאו מים ונרטבתי כהוגן. אל נקודת המפגש הגעתי להערכתי בדקה התשעים... או שכך חשבתי... הוצאתי שוב את השעון המגושם, ו... הפלא ופלא... השעה עדיין שבע וחצי...


"הנהר" שהיה עלי לחצותו בסוף היום...

לא להאמין. סחבתי עימי כל הדרך שעון מעורר עומד! כמו כל שעון עומד גם השעון הזה מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. יד המקרה היתה זו שהפעם הראשונה שהצצתי בו היתה גם הפעם הראשונה (והלפני אחרונה) שבה הראה את השעה הנכונה לאותה יממה. גיחכתי לעצמי, ואחר הרצנתי. האם יכול להיות שפיספסתי את ההסעה שלי? באין דרך לבדוק זאת נזקקתי לשיטות עתיקות. שלפתי את המצפן, וניסיתי לזהות את השעה בהתאם למיקום השמש. הגעתי למסקנה שהקדמתי בערך בחצי שעה... ניתפנתי איפה להחליף בגדים רטובים ביבשים, חלצתי נעלים, גרבתי גרביים יבשות והתכרבלתי בשק השינה. היה קור אימים מלווה ברוח קלילה - מהיבשה אל האגם. המתנתי והמתנתי והמתנתי ו... כלום. שום סירה באופק, שום טרטור מנוע... רק אני עם עצמי לחופו של אגם יפהפה במזג אוויר סגרירי למדי. הייתכן ששכחני הסאמי הזה, הייתכן שכבר היה כאן, ומשלא מצאני פנה לעיסוקיו? קשה לי להאמין אבל מי יודע...


כאן אמור לאסוף אותי רב החובל...
שמיים סגריריים יפים בעת שהמתנתי לפינוי
מזהים את ה-Nijak הרחק הרחק? ההר בחזית הוא Allak

הדרך מכאן לסטאלולואוקטה חסומה הייתה בנהר לא עביר שנשפך לאגם לא הרחק מהביקתה. יותר מארבעה עשר קילומטרים יהיה עלי ללכת עד הגיעי שמה. אוכל לצעוק בקול גדול לעבר הכפר ואפשר להניח שמישהו ישמע ויבוא עם סירתו לאספני. אבל ממש לא היה לי חשק לכל זה. מה גם שבכל זאת אין זה נראה הגיוני שננטשתי כך סתם. ודאי הגיע לכאן אדון הסירה ומשלא מצאני, יצא שוב לדוג מתוך כוונה לשוב בהמשך... בבוקר הוא עוד הספיק לספר לי שאתמול הוא דג משעות הבוקר המוקדמות ועד אחד-עשרה בלילה... התאזרתי בסבלנות וחיכיתי עוד. קרוב לשלוש שעות חיכיתי עד שנשמע הטירטור הגואל של הסירה. האדון התקשה להתקרב לחוף מפאת הסלעים בקרקעית האגם. סוף דבר, עלה בידו להגיע. הוא הושיט לי יד איתנה ו'הניף' אותי עם כל ציודי ל"רציף".

לא שאלתי כלום, לא אמרתי דבר מטוב ועד רע. היה הוא זה ששבר את השתיקה וכך חתך: "מזל שהגעתי בזמן... עיסוקים רבים היו לי היום..." ובאמת, הוא הגיע בזמן. בדקתי זאת מאוחר יותר כשהגעתי לביקתה. ואני, עם כל הביטחון העצמי המנופח שלי, שיכול אני לשחזר שיטות של ספנים לקבוע את השעה בעזרת מצפן ומיקום השמש, פישלתי בגדול: הגעתי לנקודת המפגש כמעט שלוש שעות לפני הזמן... שטנו חזרה לסטאלו ונפרדנו בידידות.

לכשנפרדנו, שאלני למוצאי. השבתי לו שאני ישראלי. הוא הופתע מאוד וסיפר לי שסבר שאני... אנגלי. אנגלי? אני? "כן", אמר לי, "אתה מדבר אנגלית במבטא אנגלי" ועוד הוא הוסיף: "אנגלית יפה שגורה בפיך..." לי יש מבטא אנגלי??? מה אתה אומר?!  הופתעתי ונבוכותי. לא ימצא אדם על פני הארץ הזאת המדבר אנגלית במבטא יותר כבד ממני...  לא יהיה זה מוגזם לומר שאני מדבר אנגלית בעברית... הוא לא התרשם מתמיהתי הכנה ולבסוף הפטיר ברוך: "האזור שבו ביקרת היום אכן נידח ביותר. בקושי חמישה מטיילים מגיעים אליו במהלך השנה...". ואז חתך באחת, נופף ידו לשלום, ופנה בצעד נמרץ לעבר ביתו ומשפחתו. ואני פניתי לבקתה השוקקת ותמהתי כל העת על הטעות בחישוב השעה... איך זה יכול להיות שפספסתי כל כך?! ודאי יש פה איזה קאצ'...   


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה