יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

פרק שלישי: ויהום הסער

וכך, נודד בדד בארץ פרא, נשאתי פעמיי מערבה ובאמתחתי לא מעט לקחים. עתה היה עלי להיות ערני מאוד בכל מה שקשור בניווט. טעות קטנה עשויה הייתה לגבות מחיר יקר. מעבר לרכסי ההרים הקרובים השתרע מבוך ענק של עשרות אגמים המחוברים זה עם זה. עלי להיזהר איפה מלהילכד במבוך. זכרתי שקו פרשת המים עובר דרומה משם וציפיתי למצוא מעבר נוח על גביו. אבל כמה דרומה עלי להרחיק לכת? אם אפריז בסטייה אמצא עצמי חסום במבוך הדרום-מזרחי המושך מימיו הרחק משם הלאה אל אגן הניקוז של ה-Rappa... מעברו השני של הלבירינת המערבי המתין לי נהר גדול ומאיים שהנעלם לגביו היה רב מהגלוי. נהר זה משך מימיו מכמה לשונות קרח שירדו מרכס Sarektjhakka ולא ידעתי מה השפעתם של הגשמים האחרונים על שפיעתו. ידעתי שהקיץ הזה היה גשום מאוד והנהרות גאו על גדותם. מה זה אומר לגבי הצפון לי? האם יאלץ אותי הנהר לסוב לאחור ולשוב על עקבותיי?

דיה לצרה בשעתה. כארבעים ק"מ ממערב לי נמתח מעבר ההרים שבין המאסיף המרשים Ahkka לבין ההר האדיר Nijak ובתחתיתו מתחתר הנהר האניגמטי הזה שעוד היה עלי לחצותו. חבל הארץ שהשתרע הלאה משם כוסה ע"י המפה השנייה שלקחתי עימי. כל שעלי לעשות, איפה, הוא להגיע למעבר ההרים הזה בחתיכה אחת... החילותי צועד מערבה בהליכה נמרצת, נחוש לעבור שני רכסי הרים בתוך כמה שעות. מעבר לשני הרכסים הללו צפויי היה ה- Nijak להיגלות בפני כמשואה אדירה המורה את הכיוון הנכון. הרוח המזרחית הגבירה משביה, עננות הקרח עובתה במזרח, ועתה היא מאיימת לפלוש הלאה משם ולכבוש את כל המרחב. התיק מכביד, פני השטח אינם קלים למעבר, הכושר לא מי יודע מה, אבל המחשבה להילכד בסערה בטרם אזכה לכמה שעות של חסד טאטאה מלבי שריד אחרון של פינוק או רחמים עצמיים.... היידה! לדרך!

כמה רווח לי כשקדקודו הנישא של ה-Nijak התגלה לי לראשונה בעיבורו של הרכס השני! זיכרוני, אם כן, אינו מתעתע בי ואני צועד בכיוון הנכון! המשכתי מעודד צועד ברגל בוטחת על גבי רמה יפהפייה אך חמורת סבר, נטועה דשא עמוק וספוג מים לעייפה, זרועה סלעים מכל הגדלים והמינים. רכס ה-sarektjhakka נחשף עתה אט אט בכיוון דרום, ומורדותיו עטורים לשונות קרח עצומים, מדהימים ביופיים...


הקרחונים של ה-sarektjhakka מבצבצים מעבר לרמה. השמים עדיין כחולים...

פסגות ה-sarektjhakka. השמיים הולכים ומצטרסים ממזרח.

לשון הקרח המזרחית המזינה את הנהר הגדול הולכת ונחשפת

הנה היא בכל הדרה. למטה משמאל: הקצה המערבי
של מבוך האגמים הדרום-מזרחי.

לבירנט האגמים המערבי, צולם מקו פרשת המים. 

הסערה בוא תבוא. הכל אומר זאת. היא תמצא אותי חשוף על הרמה המשקיפה אל לשונות הקרח, בין המבוך המערבי למבוך הדרום מזרחי... ומרגע שתפרוץ יהיה עלי לתקוע יתד מאחר והראות תרד לאפס, וממילא תנאי הצעידה יורעו עד מאוד. שברתי דרומה כדי להימנע מהמבוך המערבי, איתרתי את קו פרשת המים והמשכתי לעבר לשונות הקרח. קיוויתי שבהגיעי למחרת למרגלות הקרחונים, אוכל למצוא כאן מעבר נוח בטרם אסף הנהר אליו את מלוא כוחו. אלא שהשמיים התקדרו במהירות והותירו לי מרווח פעולה של דקות ספורות לטעת אוהל. אבל היכן אוכל למצוא מחסה בטוח על רמה חשופה כל כך? רוחות הפרא של הצפון ידועות לשמצה במשביהן העזים והן עלולות לעקור את אוהלי ממקומו!... עננים נמוכים, כבדים ועמוסי מטען עלו מן המזרח. גשם עז ניתך שם והיה זה עניין של דקות ספורות עד שיגיע הלום. והנה, בחסדו הרב זימן לי הבורא מסתור אידאלי!...



כשנטעתי את האוהל כבר התקדרו השמים בכל המרחב וגשם כבד ניתך ארצה. הרמה היפהפייה והנוקשה כוסתה ערפל סמיך, הרוחות שאגו, אבל אוהלי היה נטוע במקום מבטחים מאחורי צמד סלעים אימתניים שנראה היה כאילו הונחו שם רק כדי לשמש מחסה בטוח להלך התועה. הרגשתי טוב בביתי החדש, הנטוע בשומקום. שלפתי שוקולד ואכלתי בניחותא. אכן, אוכל להישאר כאן זמן מה. לפי שעה, רווחתי מובטחת. בחוץ המתה הסופה. מפעם בפעם נפערו קרעים בעננים וה-Nijak רב ההוד שלח לי את בירכתו ממרחקים; אם אינני טועה, עדיין הפרידו ביננו כעשרים וחמישה ק"מ!


ה-Nijak הנישא שולח ברכתו ממרחקים

ושוב שבה הסופה וכבשה את הרמה, ושוב היא שוטפת אותה בכמויות אדירות של גשם. הכל היה ספוג מים, לא רואים לזה סוף... וכך עברו להם היום השני וחציו הראשון של היום השלישי של מסעי. וכל אותה עת נחתי באוהלי בשלווה, אוסף את כוחותיי לקראת הבאות.




2 comments:

  1. מדהים האוהל הזה הבודד במקום ריק מאנשים!

    השבמחק
  2. עופר התמונות פשוט מרהיבות..איזה טוהר...

    השבמחק