יום שני, 27 בספטמבר 2010

Saltoluokta. במקום הקדמה.




ה-11 באוגוסט 2010, כחצי שעה לפני השקיעה. עשר בלילה לערך. המקום: סאלטו-לואוקטה. נקודת הסיום של מסע-בדד בן 14 יום ל- Lule-Sapmi, ארצם של בני הסאמי משבט לולה. הנהר לולה-אלב (Lule-alv) מתרחב לכדי שבעה קילומטרים של מים קפואים, דוממים. אור עז בוקע אוויר שקוף תחת שמי עופרת. המרחב ניצת זהב, שלווה סטואית נסוכה בכל, הלב נעתר. נבצר מהתצלום מעלה להעביר מה מכל אלו. אבל בל יטעה אתכם המראה: הארץ המקסימה הזו קשוחה בטירוף, פראית ונוקשה. עם זאת, ילידי המקום, בני הלולה-סאמי, אוהבים אותה אהבה ללא תנאי, והיא באה לידי ביטוי בתרבותם, בשפתם, בשירתם...
 



להרכב הזה יש אמנם רפרטואר מצומצם למדי של שירים אבל, בעיני לפחות, כל אחד ואחד מהם הוא חלום. הרוח החיה מאחורי הליריקה והלחן היא Mandy Senger (בעלת השיער הבהיר יותר), הזמרת בעלת הקול המופלא היא Katarina Rimpi, ואליהן מצטרפת בליווי עדין Brita Stina Sjaggo. שיריהן של השלוש הם בעיקר שירי הלל לטבע ולקשר האמיץ של האדם אל הטבע. הקליפים המוצגים כאן הם מהופעה שניתנה בפסטיבל החורף המסורתי של בני הסאמי המתקיים מידי שנה בעיירת המחוז יוקמוק (Jokkmokk).




ארצם של בני שבט לולה משתרעת על פני אגן הניקוז הענק של הנהר לולה-אלב המושך את מימיו מחלקה הצפון מערבי של שדרת ההר הסקנדינבית, מצפון לחוג הקוטב. ארץ זו כוללת את המרחבים של סארק, באדיילנדה (מכונה גם פדיילנטה), וסטורה-שיופאלה (Sarek, Badjelannda, Stora-Sjofallet). את פדיילנטה - "הארץ הגבוהה" - מנקז הנהר המדהים וואוייאטדנו (Vuojatadno), המושך את מימיו הצלולים והקפואים מהאגמים הגדולים ויריהוורה ו-ואסטניאוורה (Virihavrre, Vestenjavrre). הוואוייאטדנו נשפך לאגם א'קה-יאברה Ahkajavrre ממערב למאסיף המרשים המכונה א'קה (Ahkka) - הגבירה הזקנה. כמות המים הזורמת בו היא בלתי נתפסת... את לב ליבו של חבל הארץ סארק מנקז הנהר ראפה (Rappa) והוא נשפך אל הלולה-אלב כמאתיים ק"מ מזרחה לא'קה.

מסעותיי בארצם של בני הסאמי הובילו אותי אל ארץ בראשית; ארץ פרא בתולית ללא שבילים, מחורצת נהרות מהירי-זרם, משופעת קרחונים ושדות שלג ומרחבים של דשא פרא מרובד פרחי בר... האוויר כאן שקוף וצלול, המים בשפע - קרים ונקיים, ובהתפזר העננים נצבעים השמיים באינדיגו ובזהב... איילים רועים באחו ועופות-בר מקננים באין מפריע. יש כאן לא מעט דובים חומים אבל בני המקום טוענים שהם "ביישנים". ומה הפלא? הדובים הלא ביישנים לא זכו להעמיד צאצאים.

לשמחתי הרבה לא יצא לי להיתקל ישירות בדובים ביישנים. ואולם הקרניבורים האמיתיים של חבל הארץ המקסים הזה הם ללא ספק היתושים: נעולים על המטרה, נחושים ותוקפניים, מאות רבות יעוטו עליך ואם אין בידך תכשיר מתאים... חבל"ז. לא אחת קרה ונעקצתי דרך הגופיה התרמית העבה, ואפילו דרך הכובע והשיער. כך או כך, עקיצה פה, עקיצה שם, והגוף איכשהו מתחסן כנגד הגירוי; בעבור הזמן אתה הופך אדיש לנוכחותם ועקיצותיהם כמעט שאינן מטרידות יותר. אבל על ליטרת הדם המגיעה להם בזכות הם לא יוותרו בקלות...

ביושבי כך, בסאלטו-לואוקטה, על גדתו של הנהר השלו, והלב מתרחב, כבר לא הוטרדתי מנוכחותם. אל מול העובדה שתוך פחות מיומיים אנחת היישר אל תוך כור ההיתוך הישראלי, נראו יתושי Lule ידידותיים ושוחרי טוב.





















לפרק הבא


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה