יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

ארבע-עשרה וקצת


נחליאלים

שעת בין ערביים מוקדמת. קור מקפיא, רוחות צולבות, זירזוף דוקרני יצליף בפניו של כל מי שיחפוץ לשוטט בחוץ, וכאלו אין בנמצא. כבכל ערב מזה כמה שבועות עוטה עלי את הדובון, נוטל את המשקפת ויוצא את המשושים*. מטרים ספורים מכאן שער המדרשה, וממנו והלאה כביש היציאה השומם המושך עצמו עד רכס חלוקים במערב; צועד בבדידות דוממת ונעימה. מימין חורשת אקליפטוסים מעונים, נמוכי קומה, דלי מראה, נצלפים ברוח. ניגש לפינה מרוחקת, מתיישב וממתין. חסין לקור ולרוחות, ידיד לבדידות ולדממה.

תוך זמן קצר נשמעים ציוצים מוכרים: קבוצות קטנות של נחליאלים לבנים מגיחות מכאן ומשם, נצפפות אל במת ההתכנסות הניצבת בינות לאקליפטוסים ועל הכביש השומם. שעה תמימה תעבור ואף לא רכב אחד יפר את שלוות המרחב נשוב הרוחות הקפואות. רק ציוצי הנחליאלים ההולכים ורבים. רושם מספרים, כיוונים, תנועות, מתווי התנהגות. כך קרוב לשעה; לפתע פתאום, ללא כל רמז מוקדם, קמים כל הנחליאלים שנתקבצו ומתפזרים על עשרת האקליפטוסים הפינתיים. המולה, הירגעות, דממה... חשיכה משתררת על המרחב הקפוא. אוסף מטלטלי וחוזר למגורים. מרגיש מצויין.

*משושים:  מעונות התלמידים במדרשת שדה בוקר, נקראים כך על שם צורתם הארכיטקטונית.


המדבר

אווירה מיוחדת, מהפנטת, וקסומה. במיוחד בשעת בין הערביים, עת עוטים מצוקי הגיר הקירטוני גלימה של זהב, והמרחב הורדרד מלמעלה - עמוק ואינסופי - מונח על הרמה ועל הרי השולחן הגירניים ומגעו מגע של משי. יש דממה של אוטם וסגירות ויש דממה פתוחה של אינסוף והן שונות זו מזו תכלית השינוי. הדממה הפתוחה של המדבר מזמינה את האדם הטמוע בו לחוש מאוחד עימו ברוחו ובנשמתו. אמנם בלתי מוכרת הייתה לי הווית המדבר בראשונה, אך מרגע שנתוודעתי לה הרי שבאה בטבעיות, מובנת מאליה, מציפה בתחושות של רווחה וחרות.

ואדי רחב עמוק ומלא-הוד הולך ומצר, נסגר בקירות זקופים שעוצבו ביד אמן; מעיינות מסתוריים בוקעים במפגש החומות, עטורים חורשות צפצפה צפופות ומיוחדות; בתרונות החוואר ומצוקי הדיבשון. ממעל שמי תכלת נקיים, גבוהים, שקופים וזוהרים מתחלפים חליפות בשמי סער קפואים, מאובקים ומיעוטי משקעים; שמיכות אבק סמיכות מבעדן תבליח שמש דהוייה דמויית חלמון ביצה, עצי פלפלון דלים הנאבקים ברוח... זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם שדה-בו*, החודשים הראשונים, גיל ארבע-עשרה וקצת.

אז, בשלהי 76' היה המקום המיוחד הזה מרוחק ונידח, חפשי כמעט לחלוטין מפיתוח והתיישבות והתפוצצות אוכלוסין בדואית. לא בסיס רמון, לא חוות בודדים, ולא תחנות דלק; לא קווי מתח גבוה, ולא צמתים הומים. נסועה דלילה וספורדית על כבישים נידחים, תיירות דלילה אם בכלל. רוב הזמן דממה. איזורי המגורים במדרשה (שבלולים, וילות, אשטרומים, משושים) ירוקים ומלבלבים ומחוצה להם פולש המדבר פנימה אל תחום המושב מדרום, ממזרח ומצפון.

זוכר עצמי צועד (או רוכב ע"ג אופניים) בצהרי יום בכביש המתוח לרוחבה של המדרשה בניצב למצוקי הדבשון ומוביל לחדרי בי"ס שדה בקצה המשושים. שמיים שקופים-תכולים-זוהרים מונחים על מדבר נקי ומרווח הנמתח אחורה לאין-סוף. הרגשתי אז שאני נטוע בגן-עדן של יופי וחרות מבלי להגדירם כיופי וחרות. הייתי אז בר-מזל מבלי-דעת. הוויה נקייה ופשוטה שאינה מערבת אינטלקט. רוחו של נער שוחר-רוח שכלל אינה יודעת עצמה ככזו.

* שדה-בו (שדבו) - ניק למדרשת שדה בוקר, שהתחבב על דייריה.

קקאו-חם

הלימודים מתקיימים במבנה בטון מודרני הממוקם בפאתי המדרשה, הפינה הצפון מזרחית. מחצר בית הספר ומזרחה עד לאינסוף משתרע שדה-צין. ובאינסוף מונח לו הר צרור - מזוות מעשה ידי אמן - על רקע הרי דבשת מסוגננים המשתייכים לקמר הענק של המכתש הגדול. הכיתה ממוקמת במערב המבנה, החלונות פונים דרומה ומבעדם משתקף לו פלפלון שנמצא במאבק מתמיד לשרוד את השמש הקופחת של הקיץ ואת הסערות וסופות החול של החורף. המבט שלי ממוקד תמיד או בו או בה. לעיתים נדירות יותר הקשבתי למורים אותם באמת הערכתי והוקרתי*.

החורף במדבר קר מאוד, גם כשחלל השמיים צח כבדולח ורויי קרני שמש מאירות. עשר בבוקר, הפסקת קקאו-חם ולחמניה. נוטל כוס חמה וריחנית ומתיישב על מפתן בית הספר מול האינסוף והצרור, בתוך עננה של ארומה. כל כך מובן מאליו הנועם הזה, החיים הפתוחים הללו, החפשיים. גומע כוס אחת בניחותא, ועוד אחת, ולפעמים אף עוד אחת. ובתום מחצית השעה חוזר לעוד שעתיים של טרום-צהריים, בוהה אל הפילפלון ואל הפילפלבלונד. הקקאו החם ביום חורף קר מלווה אותי עד היום.

 *ובדיעבד, כנראה באופן חד-צדדי.

ביוב

קם לפני אור ראשון כדי להיות באור ראשון במדבר. נדבקתי בחיידק הצפרות ואני יוצא כמעט מידי שחר לתצפית. הואדי אליו נשפך הביוב של המדרשה ממקד את תשומת ליבי. ביקור ראשון מניב תנובה מבורכת: צוקית בודדת, כחול חזה, נחליאלי זנבתן, ביצנית אחת או שתיים. חוזר למדרשה כדי לשתף בתגליתי כמה מחברי היקרים המצפרים גם הם. צחקוקים, ליגלוג סמוי ולא-סמוי, הפניית גב. התנהגות מעליבה מהסוג הזה מוכרת היתה לי מן העבר, אך כאן? הרי חברי לכיתה הם הטובים שבטובים. נפגע אך מטבעי איני נוטר. משוכנע בכך: היות ואין לזה סיבה, היחס ישתנה.

ביקורים חוזרים ונשנים מבססים את הממצאים: ביוב המדרשה שוחר ציפורים ממינים מגוונים ומרתקים. למרות הליגלוג יוצאים חבריי לבחון את הדיווח ומאתרים את כל המינים המדווחים; למרבה הפלא אין זה מוביל להכאה על חטא או שינוי ביחס. מתרגל לרוחות הרעות מבית ולצחנת הביוב בתצפיות. מוצא דרך לרדת אל הואדי ואף לגלוש לצידי מפל הביוב עד חישות הקנים שלמטה. מפעם בפעם מועד קמעה ואף טובל במי המדמנה. עוד בתי גידול, עוד מינים - עלוויות, סבכים... לצערי, אין מי שיצטרף אלי וכל דיווח חדש נקטל באיבו, עד ש"יאושר" על ידי הקוטלים בתצפית משל עצמם.

התמונה מתבהרת: מקורות המים בסביבה המדברית הם אבן שואבת לציפורים שאינן נחשבות מקומיות ולבטח לא צפויות. עולה לבריכת המים של המדרשה על גבעה ברכס חלוקים, יוצא לחפש שלוליות בנחל הרועה, ולבסוף מאתר את בריכות הביוב של הקיבוץ. על רפרטואר הביצניות המצומצם עד מאוד של ביוב המדרשה נוספים מעט חופמים, חופיות, וברווזים ממינים שונים!

חוזר ומדווח בהתלהבות. אותם צחקוקים מאחורי הגב, אותם לגלוגים. יש מי שאפילו מתריס בגלוי "כרגיל - שקרן!". וכמו בעבר יוצאת משלחת מלאכי רעים לבדוק שמא יש רגליים לשקר וחוזרת עם רשימה מכובדת, רחבה אף מן הראשונה. וכמקודם, אין הבעת חרטה ואף לא הפחתה בעוינות. נעצב, מורגל במצב, בולע את העלבון אך לא נוטר, פה ושם פרץ קצר ומדוד של רחמים עצמיים. הייתי שמח להיות חבר של אלו שאינם חפצים בחברותי ושאינם מעוניינים בקרבתי. הם לא. אט אט לומד להוקיר את יתרונות הבדידות ולירוא את הוקרת הידידות.

הספריה

חלל אדיר, קיר חלונות הזכוכית הרחב פתוח אל המדבר, מזמין אותו ואת השמיים לחדור פנימה. נחל צין מושך ערוצו מכאן ועד קצה האופק, הרי השולחן נפרשים לאורכה של רמת עובדת, קירות המצוקים נמתחים לכל האורך, עד חוד עקב והלאה משם... לעיתים קרובות ניתן אף לחזות בחומת הרי אדום באופק. הדממה מופרת מפעם בפעם על ידי שריקת הרוח באשנבים הלא-אטומים-לחלוטין של החלונות והדלתות. משב רוח מתעצם - ושריקה. אווירה מיסטית תמידית שורה על הספריה, ריח הספרים המשכר נמהל בשריקת הרוחות החותכת דממה שאין להפר.

הספרות החביבה עלי היא זו העוסקת בנדידת הציפורים, הרוב כתוב באנגלית. האנגלית שלי עדיין חלשה אך אני מתאמץ מאוד לקרוא ואת שאיני מבין לאשורו משלים או ממציא הדמיון. כשהבנות באות להכין כאן את שיעורי הבית נכבש חלל הספריה ניחוח רענן של פרחים ונעורים. דממה, צחקוקי-נערות קלילים, דממה, איוושת הרוח באשנבים, דממה, צחקוקים וחוזר חלילה. ...קולות הגירגור הבוקעים מהבטן קוטעים את העדנה המתוקה הזו באיבה ומשלחים אותנו לחדר האוכל, מי בגפו ומי בחברותא. עם הנערות הצעירות אני מעדיף את החברותא אך מפאת ביישנותי הטבעית בד"כ משרך דרכי בגפי. 

חוג סיירות

שפע של חוגים מוצעים לתלמידים, המבוקש מכולם הוא חוג הסיירות של עודד, אדם טוב-לב, מצניע-לכת, דק-גזרה ועדין אך בד-בבד בעל מראה מחוספס, סייר מבטן ולידה. היות וחוג הסיירות מבוקש עד-מאוד בקרב התלמידים, איני מתקבל בסיבוב של הסמסטר הראשון אלא רק בשני. קבוצה של נערים ונערות שוחרי טבע וטוב, סקרנים ומתמסרים, מצטופפים בגיפ של עודד פעם או פעמיים בשבוע להרפתקה מדברית של ניווט ולימודי שטח. הגיפים של פעם היו נקיים מכל גינוני נוחות, פרוצים לרוח, לענני האבק, לקור, לרעש המנוע, חשופים לריח הגזים הנפלטים מהאגזוז. עד היום מעורר בי ריח אגזוז של ג'יפ מקרטע בחילה מהולה בנועם נוסטלגי... 

*אם אינני טועה, התמונה מטה נלקחה באחד מסייורי חוג הסיירות.

עזרא

עזרא רק נראה היה בשר ודם כאחד האדם. בפועל היה אבן ואש. גבה-קומה, גוף בנוי לתלפיות, פנים שזופות ומחורצות, עצמות לְחָיַיִם זקופות. עז-מראה ועז-מבט, כלוחם נשוא-פנים שאינו יודע רחמים עצמיים מהם. אדם שקט, לא ממהר להתבטא; דיבורו הרך והשקול מסתיר נשמה מטפיזית סוערת, אש לוהבת המתיכה סלעים ומעצבת אותם מחדש. האיש הזה גילם אז בעיניי את אידאת הקשיחות והשליטה העצמית; מודל משודרג של צ'רלס ברונסון ב"היו ימים במערב".

חורף במדבר, צהרי-יום, מפתן הסלע מעל עין עקב תחתון. אנו מניחים את כל ציודנו על המפתן - דובונים, משקפות, תיקים עמוסים בציוד - ויורדים אל המעין. חצי שעה מאוחר יותר חוזרים למפתן ומציודנו כמעט לא נותר זכר, משל טורנדו עבר במקום וטיאטא את כל שנקרה בדרכו, משאיר אחריו חורבן ושרידים פזורים. מה שקרה אחר כך הוא כל כך פנטסטי, מציאות ומיתוס משמשים בו עתה בערבוביה. איני לגמרי בקיא בפרטים, אך מהסיפורים שמסתובבים ביננו - הנערים הצעירים - מתבהרת התמונה הבאה:

אין שינוי בהבעת פניו של עזרא, זיז לא נע בשרירי פניו היצוקים ברונזה. נוטל את ה"עוזי" ויוצא לתור את השטח. מסביב רועים גמלים בתפרוסת רחבה. מאתר את הרועה, ניגש אליו, אוחז בגרונו, מניפו באוויר ומצמיד את קנה העוזי לרקתו. הבדואי אמנם נדהם מהר האדם המטלטל אותו ומאיים על חייו, אך מהיכרותו עם ישראלים אינו ממהר להכנע ואינו מסגיר היכן טמון כל ציודנו. עזרא מטילו במיאוס ממנו והלאה כהטל סחבה, חוזר לקבוצה ומורה לכולם לחזור למדרשה.

יום שבת בבוקר, סוף השבוע. קבוצה קטנה של קשוחים ונחושים בפיקודו של עזרא ולימינו עודד מחוג הסיירות, מלוווים בתלמידי כיתתי ובמוריה (אני לא נכחתי במעמד מפאת מחלה), יצאה אל האגן הרחב של נחל עקב ומטרה אחת לפניה: איסוף כל הגמלים במרחב והבאתם למכלאה שהוקמה במיוחד לצורך כך בלב המדרשה. עזרא מסביר בלקוניות מה תפקידו של כל אדם בכוח, מחלק את השטח ושולח קבוצות קטנות של תלמידים, כל אחת מלווה במבוגר, לאסוף את הגמלים. סופו של יום, בין שלושים לארבעים גמלים מובלים אל המדרשה ונכלאים ולצידם ערימות של חציר שתספקנה לשבועות.

מעתה והלאה ישמרו תלמידי הכיתה על המכלאה במשמרות של יום ולילה, זוגות זוגות. לא אכביר מילים על הקשרים שנרקמו בין ערימות הקש והתבן, או על ההרפתקאות בגין נסיונות החילוץ הכושלים של הבדואים. כפי שחזה זאת עזרא מבעוד מועד ובמדויק, הבדואים מצמצו ראשונים ובתום שלושה שבועות נאותו להחזיר את מלוא כל הציוד. ומשעשו זאת, נמסרו אחר כבוד למשטרה - הם וכל העדר יחד עימם... כן, רק בשלב הזה הכניס עזרא את המשטרה לתמונה. 


רטרוספקטיבה

הימים הרחוקים ההם הלכו לבלי שוב. עם הזמן עומעם קמעה קסמו של המקום, והוא הפך להיות הומה ומתוייר. גדודים של בני נוער רעשניים, תיירים מזדמנים, חוקרים ללא רוח ונשמה... תשתיות, נגישות, צבא... התלמידים בכיתתי בגרו והיו לאנשים, רובם ככולם - ובכללם גם אלו המוזכרים כאן כזכרון קצת פחות חיובי - אנשים מצויינים חמים ולבביים, נושאים את עול החיים על גבם והשנים נותנות אותותן במראה ובחיוניות. לרובם צאצאים שכבר מזמן בגרו ואפילו עבור אלו ימי התיכון הם כבר מושא לגעגועים.

מה למדנו מכל זה? איזו משמעות נושאות עימן חוויות חיינו הנשכחות? מה אנו למדים מאיונם הבלתי נמנע של נעורינו ובחרותינו? לאן נשואות עיננו? 


ימים יפים. המחבר למעלה מימין.



4 תגובות:

  1. אההה....
    [אנחת נוסטלגיה]


    אכן, שדה בוקר אינו מקום גיאוגרפי, הוא מצב.

    תודה על הכתיבה היפה

    השבמחק
    תשובות

    1. כמעט ארבעים שנה חלפו... חתיכת חיים. שמח שמצא חן בעינך.

      מחק
  2. התרגשתי לקרוא ולהיזכר בימי הסיירות. הטבע (והמדבר אולי במיוחד) הוא צוהר קרוי לשכינה.

    השבמחק