יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

פרק תשיעי: היום השישי

בערבו של היום החמישי תקעתי יתד בליבו של עמק רחב בשם Sierggavagge, פחות או יותר היכן שסאנדר דה-וריאס צילם את ה-Nijak חובש לראשו מצנפת משי מלכותית. תכניתי הייתה לצעוד עוד יומיים מלאים עד לביקתה בשם ארס-לואוקטה-סטוגורנה אשר בפאתי הכפר הסאמי Arasluokta ובכך לחבור לציביליזציה, זו הפעם הראשונה לאחר שבעה ימים של בדידות. כמובן שהמילה "ציביליזציה" מקבלת כאן משמעות שונה לגמרי מזו המוכרת לנו... כל אחד מארבעת הכפרים הפזורים לאורך האגמים הגדולים של "הארץ הגבוהה" אינו אלא אוסף דליל של בקתות קטנות הפזורות בשטח. אין כאן כל תשתית שמזכירה במשהו יישוב מן המאה העשרים ואחת: אין כאן לא כבישים, אף לא דרכי עפר, לא חשמל, לא קווי טלפון, לא ביוב... לצורך תעבורה משתמשים המקומיים במסוקים או בסירות. בחורף יסתייעו באופנועי שלג. עוברי האורח מסתמכים על רגליהם המיומנות....


אלא שכדי להגיע לארס-לואוקטה-סטוגורנה עלי לחצות עוד שני נהרות. הנהר הראשון - Lavdakjahka שמו - נראה על המפה קל לחצייה משום ששטח אגן הניקוז שלו נראה היה מצומצם למדי. את הנהר השני, Mielladno, ניתן היה לחצות על גבי גשר שהוקם כארבעה קילומטר מהשפך שלו אל האגם הגדול והיפהפה Virihavrre. אבל תכניתי המקורית הייתה לחצותו כשנים עשר קילומטר מזרחה משם, ואז לצעוד מערבה לאורך גדתו הדרומית. בהתאם לזאת תכננתי להעביר את הלילה בין שני הנהרות, בלב ליבו של עמק רחב שחלקו היה מוצף, וחלקו האחר עטור היה כרי דשא שעשרות נחלים ואינספור פלגי מים פילחו אותם לפלחים מעשה שתי וערב...

בחלקו הראשון של יום המחרת - היום השישי למסעי - הייתה הצעידה נינוחה ונעימה למרות שמזג האוויר היה קודר. שכבה סמיכה של עננים רבצה בכבדות על הגבעות הירוקות והשרתה אפרוריות בכל; עם זאת, לא נשבה רוח ולא ירד גשם ופני השטח היו נוחים יחסית להליכה, ללא בולדרים, ללא עליות מיגעות, כמעט ללא ביצות. תחת זאת היה השטח משופע בסוללות קרקע מוארכות, עדות מובהקת לזרימה עיקשת של קרחונים בעבר הלא רחוק. בחרתי לי את אחת הסוללות הללו למתווה-דרך והתקדמתי במהירות לעבר הנהר הראשון. ועם שעברתי את קו פרשת המים נתחברו להם נחילי פלגים רבים והיו לנחלים, ונחילי נחלים התלכדו לכדי נהר אחד רחב, שבחלקו הגדול אמנם היה רדוד, אך שובל צר ועמוק של זרימה חזקה עובר בו פעם מכאן ופעם מכאן... ובכן, זה לא נראה כמו שחשבתי שזה. מסתבר שלא קראתי נכון את המפה, ומקור ההזנה העיקרי של הנהר איננו נגר עילי אלא קרחון גדול שגלש מאחד מרכסי ההרים שבמזרח.

המפגש עם הנהר הראשון. אמנם לא בשמיים, אבל בהחלט לא נטול סיכונים.

ושוב אותה דילמה: לחצות או לא לחצות?... אלא שהפעם עמדה לי הפריבילגיה לבחור שלא לחצות. הנהר Mielldno המצפה לי בהמשך הדרך אמור היה למשוך מים רבים בהרבה. אגן הניקוז שלו גדול ונראה שהוא ניזון לפחות מלשון קרח אחת. אם זה הראשון נראה מסובך לחצייה, מה נאמר על השני? בלי ספק אצטרך להיעזר בגשר. ואם כבר משנים מסלול, אולי כדאי לבצע שינוי רדיקאלי? סוף דבר, מצאתי שאין טעם להסתכן בסיכונים שאינם מחוייבי מציאות, והחלטתי לוותר על החצייה. לא אלך ביומיים ל-Arasluokta כמתוכנן, אלא אחתוך מערבה לעבר האגם Vastenjavrre ואגיע עד לביקתה Laddejakkastugan. בכך אחסוך מעצמי גם את חציית הנהר הזה וגם את ההוא. ואם אתמיד בהליכתי ולא אכנע לעייפות, אחבור עוד היום לצועדים החונים ללילה בבקתה... מחר אמשיך את מסעי בדרך המלך המכונה padjelantaleden, עד ל-Staloluokta, היא נקודת המוצא לחלק השני, הקצר יותר - והפראי יותר(!) - של מסע הסולו שלי, ועד אז אהנה מחברתם של מטיילים אחרים. אגב, הכפר staloluokta שוכן על גדתו של אחד האגמים היפים בתבל. עוד אאריך מילים על פינה מופלאה זו של הבריאה ברשומה עתידית.

הייתה זו כבר שעת אחר הצהרים מתקדמת ולפניי נמתחים חמישה עשר קילומטרים ארוכים, מכאן ועד לביקתה המיוחלת. ההליכה לאורך העמק שבתחתיתו התפתל הנהר הייתה כמעט בלתי אפשרית. הארץ הייתה מכוסה בצמחייה עבותה בגובה המתניים (לעיתים אף יותר), חלקלקה, סבוכה - שורשיה נעוצים באדמת ביצה רווייה ובוגדנית. הגרייגה הנמוכה הזו התפשטה על פני כל עמק ה-U שהשתרע משני צידי הנהר, וטיפסה מעלה מעלה על מדרונות הרכסים שתחמוהו משני הצדדים. כדי להתקדם, כך חשבתי, אצטרך לעלות לפחות מאתיים מטר אנכיים היכן שדלילותה של הצמחייה תאפשר מעבר. טיפסתי וטיפסתי אבל צמחיית הגרייגה לא נראתה כמי שמתכוונת לוותר על הדומיננטיות שלה בנוף בקלות שכזו... סופו של דבר, משראיתי שלא אוכל להמלט מהמפגש עימה (אלא במחיר של שהייה בשטח במהלך הלילה)  נצמדתי לקו גובה וחתכתי מערבה לאורכו.


חותך מעלה כדי להמנע מהמאבק בצמחיה הסבוכה

מבט פנורמי מלמעלה ברגע של התבהרות...

ההליכה בשלב הזה הייתה מייגעת ביותר. לא הייתה דרך, אפילו לא שביל איילים, נעתי על גבי מישור משופע בניצב לכיוון השיפוע, ועם כל תוספת המשקל על הגב. עירנות רבה נידרשה לבל אעקם את כפות רגליי ואנקע אותן. אלא שאלפי צעדים נכונו לי ומטבע הדברים לא יכולתי למנוע את כל המעידות. ענפי ושורשי השיחים היו רטובים וחלקלקים ופעמים רבות השתטחתי עם כל ציודי על האדמה; פעמים אחדות החלקתי לתוך פלג נסתר שפיכפך בינות לשיחים, פעמים אחדות סובבתי כף רגלי על צירה ורק מקל ההליכה הנאמן שלי מנע את השלמת הפיתול, את הנעילה על הנקע... עתה הייתי גבוה למדי ויכולתי סוף כל סוף לראות את הבקתה במרחקים כנקודה קטנטנה שבקושי ניתן לזהותה. וביני לבינה מפרידים קילומטרים רבים של מכשולים וצעידה מייגעת. והנה, רגלי כבר כושלות וחבולות, אין בן כוח להמשיך, ומנגד גם אין בליבי הרצון לבלות את הלילה על המדרון הבוגדני הזה. מאורה של דוב שחלפתי על סיפה בהפתעה, ושעל פי הריח החריף שבקע ממנה הייתה ככל הנראה "מאויישת", המריצה אותי להזדרז קדימה. לא הספקתי להשלים מאה מטר וגשם כבד ניתך לפתע ארצה. אוי ואבוי... רק זה חסרתי... לבלות את הלילה בקירבתו של דב!

ואז עלתה במוחי הברקה: במקום לפרוש אוהל אוכל להתעטף בכיסוי של האוהל; אתכרבל עם כל ציודי, אניח את הכיסוי על שכמי ואתמיד בזה ככל שידרש. וככלות המבול אנערו כדבעי ואתחבו אל אחת מפינות התרמיל היכן שניתן לשולפו בשנית לכשיתעורר הצורך. הוספתי ורחקתי מהמאורה המאיימת מאה מטרים נוספים, התכנסתי עם ציודי בתוך היריעה והתפללתי שלדב הספון במאורתו אין חוש טריטוריאלי יותר מידי מפותח.... רעיון היריעה אכן היה מוצלח מאוד; מעתה והלאה אפעיל "נוהל אב"כ" כזה כל אימת שיפתיעני המבול. מכאן ואילך לא תהיה לי סיבה להפסיק את ההליכה בעטיו של גשם כבד!

ולאחר שחלף הגשם המשכתי ושירכתי דרכי ברגליים כושלות. כמה קילומטרים לפני היעד חייב הייתי לרדת לעמק ולדשדש בבוץ, לפרוץ דרך בתוך ה-bush הצפוף. לאורך חמשת הקילומטרים האחרונים ליוותה אותי גדר-איילים שנמתחה לאורך הנהר בואכה אגם Vastenjavrre. הייתי רטוב ומטונף, בוץ דבק במכנסיי וחדר לנעליי. עוד צעד... ועוד צעד... ועוד אחד... הנה, עוד מאמץ קטן ואגיע. התרמיל קרע את שכמי. אבל המחשבה שהלילה הזה אשן במיטה חמה מתחת לשמיכת פוך אחרי צלחת מרק - צלחת מרק! - רק המחשבה הזו לבדה היה בכוחה להשכיח ממני את המאמץ ולהניע אותי כרובוט עיקש אל המטרה.

הבוץ, ה-bush, וגדר האיילים... אמצע הלילה. עוד מעט אגיע לבקתה...

והיא אכן הושגה. הגעתי לבקתה בערך בשעה אחת בלילה. מסלול שברגיל הייתי מסיימו ביומיים, נארז בחתיכה אחת ונחתם ביממה. אוהלי מטיילים היו פזורים בחוץ, וכל דריהם היו שקועים בשינה עמוקה. הבקתה הייתה חנוקה-משהו, מלאה במטיילים חורפים... וזה השאיר לי את המטבח פנוי לגמריי... אלא שאני, כל כך סחוט הייתי, עד כי בקושי יכולתי לזוז. הסרתי את בגדי הרטובים ואת נעליי המטונפות ופרשתי אותם לייבוש בחדר היבוש החמים והמצחין בו הונחו עשרות זוגות נעליים וגרביים לייבוש. יצאתי החוצה אל האוויר הצח, נשמתי לרווחה, פרשתי אוהלי, צללתי פנימה ושקעתי בשינה עמוקה בתוך שניות... המרק החם יחכה למחר... כך גם המפגש המחודש עם בני אדם... ואולם כשהתעוררתי למחרת, בשעה די מאוחרת של היום כבר לא היתה נפש חיה מסביב... כולם כבר יצאו לדרך... מתוך צריף קטן שהוקם בסמוך לבקתה יצא אדם חביב, האחראי על המקום, ודיווח לי שעוד חמש דקות אוסף אותו המסוק... "לא נשאר לי כלום במזווה", פתח הלה בהתנצלות "...רק שקית אחת של מרק עגבניות... תרצה אולי לרכוש אותה?" ואני, ועוד איך שרציתי!... בא המסוק ואסף אל קירבו את בעל הבית ובעת שנעלם מעבר לרכס בישלתי לי במטבח את הנזיד הריחני, והבקתה הדוממת והחמימה מלאה ניחוחו, והוד הקדומים פולש פנימה מבעד לצוהרים הרחבים. הו, כמה נעמה לי שוב הבדידות!


בסמיכות לבקתה. המבט מזרחה.
ובאותו מקום, המבט מערבה...

הנהר Mielladno אותו חציתי ע"ג גשר כבלי מתכת למחרת היום.

אחרית דבר, מאמץ ההליכה העצום של יום האתמול הכריע את הנמק... הבוהן שבה לתפקוד מלא, הצבע הנורא של הגוויעה דהה ונעלם, ומהכאב המטריד לא נותר דבר. השבח לאל! עדיין לא מעט ימי צעידה לפני, חלקם בלב ליבם של מרחבי הפרא הצפוניים, הרחק ממסלולי השיגרה המשורטטים במפות. אבל הייתי נינוח ומעודד וחשתי נפלא... ברכת המקום אפפה אותי ועל כך הייתי שמח ואסיר תודה.

לפרק הבא            לפרק הקודם



2 comments:

  1. עידית ציינה: ומה הבנאדם צריך יותר מזה?...

    השבמחק
  2. ווא, ואיך אחר הרפתקה כזאת מתעורר הרצון לצאת שוב?

    השבמחק