יום ראשון, 16 בינואר 2011

פרק שלושה עשר: מנוחה והכנות

חדר האורחים הרחב של סטאלו-לואוקטה-סטוגורנה פונה אל המראות הנשקפים מאגם Virihavrre ומהרכסים המעטרים את גדותיו. הכותל הצפון מערבי של הביקתה משובץ חמישה חלונות רחבי-צוהר, המזמינים את נוף הקדומים פנימה, וברוחב-לב. בתוך החדר חמים ונעים, בליל ניחוחות קלים של בישולים נישאים בחלל האוויר, שולחנות מוארכים ערוכים בניצב לכותל וסביבם ספונים חברים, זוגות, בני משפחה, ובודדים... מי מהם באמצע ארוחה דשנה, מי בשיח ער על חוויות המסע, ויש את אלו שפשוט בוהים בנחת בנוף או בנוכחים האחרים... האווירה אמנם נעימה ורגועה, אבל לדידם של רוב המטיילים זוהי רגיעה זמנית מאוד: רבים ישארו כאן רק ללילה אחד בטרם ימשיכו במסעם, אחרים זה עתה סיימו מסע והם מצפים לפינוי במסוק, ויש את אלו שהם רק בהפסקה של בין לבין, דרכם אצה להם, ולאחר מנוחה של כמה שעות יכתתו רגלם וימשיכו במסעם. ככה זה בסטאלולואוקטהסטוגורנה: שילוב מוזר של רחש-בחש ומרגוע. יצאתי את המטבח עם פינכת הפירה המהביל שזה עתה רקחתי, וניגשתי אל השולחן שנראה לי הכי פנוי. עם שאני מניח עליו את הפנכה חשתי במבטים שננעצו בי. נשאתי עיני ונתקלתי בחיוכם הרחב של דאג ויורגן...


Virihavrre ביום בהיר, מבט לצפון מערב...

אותו מקום, ביום סגריר

מבט צפונה לעבר קרחוני גסקהצ'וקה

את דאג ויורגן פגשתי שנתיים קודם לכן בחציית הפדיילנטה. דאג לקח עימו את ביתו בת השתים-עשרה ויורגן בא עם בנו המאומץ מקס, גם הוא בערך בגיל הזה, ומוצאו מהאנדים של דרום אמריקה. דרכי ודרכם הצטלבה אז מידי ערב; הם היו צועדים בקצב שלהם ובשעות שלהם, ואני בקצב שלי ובשעות שלי, ובסוף היום היינו נפגשים ליד הביקתה ומקשקשים על דא ועל הא... לדאג היה עבר ישראלי מפואר. כנציגה של חברת תיירות שבדית גדולה הוא גר שנתיים בנתניה, מתישהו בשנות השבעים. לאחר מכן התגייס לצבא שבדיה ושירת כמה שנים כקצין בלאפלנד, שם נדבק בחיידק הטיולים. יורגן הוא איש תעשיה מאזור סטוקהולם, והוא ודאג יוצאים מידי שנה לטרק עם הנציגות האמיצה והמצומצמת של בני המשפחה... אולי משום היותי ישראלי, ואולי מסיבה עלומה אחרת, הפגינו כלפיי שני החבר'ה הללו חיבה רבה. ועוד יותר מכך היתה שמורה לי פינה חמה בליבו של מקס הצעיר. כל כך חיבבני עד כי היה עומד על כך שאחלוק עימו את אוצרו היקר בדמותם של הממתקים שקיבל משני המבוגרים מידי ערב... בסטאלולואוקטהסטוגורנה נפרדו דרכנו. אני המשכתי לסוליתלמה והם התפנו במסוק לקוויקיוק. ובעת שנפרדנו בברכות לבביות ניגש אלי במפתיע מקס וחיבק אותי חיבוק חם ואמיץ. הרבה אהבה הייתה אצורה בילד הזה.

הייתה זו אפיזודה חולפת. לא שמרנו על קשר ולכן גם לא חשבנו שנשוב וניפגש. והנה, עתה, שני זוגות עיניים נוצצות נעוצות בי... איפה מקס? שאלתי... ובטרם הספיקו להשיב לי נכנס לחדר עלם צעיר בעל חזות אינדיאנית, מלווה בביתו הבכורה של דאג (שלא נכחה לפני שנתיים) והם תפסו מקומם סביב השולחן. הנער היה המום למדי כשהבחין לראשונה שאני הוא זה שיושב מולו. היה באמת מרגש ומפתיע. אכלנו ביחד בניחותא, חילקנו חוויות ושוחחנו שעה ארוכה. סיפרתי להם על מסעי והממתי את דאג. "איך אתה מעז?" התריס בפני... "סארק... לבד... יכולת להיהרג ואף אחד לא היה יודע מה עלה בגורלך..." ואחר נרגע ואמר: "בעצם זה דווקא די מתאים לך... בפעם שעברה נחתת במקום הזה בלי לדעת דבר, עם ציוד קמפינג שלא הייתי משתמש בו מחוץ לגינת ביתי, וצעדת לבדך מריטסם ועד סוליתלמה... מתאים לך לעשות שטויות..." בין כה ובין כה נטתה השמש צפון-מערבה והחלה ללכך את רכסי ההרים מצידו השני של האגם. השמיים נצבעו בצבעים עזים שהשתקפו במים ובשלג מאופק לאופק. הגורדייה פרשה לישון, מחר בבוקר הם יוצאים לסוליתלמה באותו מסלול בו צעדתי אני שנתיים קודם לכן. וכך נפרדנו, ומי יודע... אולי נשוב וניפגש שוב.

אחרי עשר בלילה, חצי שעה לפני השקיעה

הנחל הנאה שמתחת לביקתה

מאחר והנהרות עלו על גדותם ויתרתי על תכניתי המקורית לתפור את שדות הקרח. כל רצוני התמקד עתה בהעפלה על רכס שהפריד בן המאסיף של סולידלבמה לבין שדות השלג של האלמה, כל זאת כדי להגיע אל ה"פיקים" המתנשאים מעל לאלמה. הבנתי שלא אוכל לצעוד מרחק של יותר מיום הליכה מבלי שאחסם על ידי נהר גועש. לכן בחרתי להתמקד ביום צעידה אחד בודד. עלי לחצות את האגם בסירה, להגיע למרגלות הרכס, לחצות נהר רחב אבל רדוד, לטפס קניון, לגמוע חלקו התחתון של עמק ואז להעפיל אל הרכס מהצד שפונה אל Rahko. סה"כ הלוך ושוב - כשלושים קילומטרים, עלייה אנכית של קצת יותר משמונה מאות מטר וירידה חזרה. ומאחר שמדובר ביום אחד בלבד, אוכל להשאיר כאן חלק מציודי ולקחת עימי רק את מה שמבטיח קיום במידה ומשהו ישתבש. במילים אחרות, שניים עשר קילוגרמים על הגב במקום עשרים. וכמי שסחב על גבו לפחות עשרים קילגרומים כמה וכמה ימים, אמור אהיה לחוש קליל כנוצה... ייתר על כן, עתה השתפר כושרי הגופני פלאים. חשתי קליל, גמיש וחזק. יכולתי לגמוע מעלים מבלי להתנשף, מבלי שאחוש כאבים בשריריי. אני מעריך שעד עתה השלתי מעלי כמעט עשרה אחוז ממשקל גופי - האחוזים המיותרים כמובן... לכן מבחינה פיזית, הרגשתי כשיר למשימה.

לסטאלו הגעתי ביום רביעי, ואת ההעפלה לקרחון תכננתי ליום שישי. יום חמישי כולו יועד להכנות; רכשתי מעט מזון, ניגשתי לכפר הסאמי הסמוך ומצאתי דייג שיאות להעביר אותי את האגם מוקדם בבוקר המחרת, ולהחזירני חזרה מאוחר בלילה (בתשלום כמובן). אף הספקתי לטפס על הרכס התלול שמעל לסטאלו, מאתיים וחמישים מטרים גובהו, כדי שאוכל להשקיף מרחוק אל אזור הטיול ולתכנן טוב יותר את התוואי. בשני הבקרים שהיו לי טבלתי באגם. אכלתי טוב ואזרתי כוחות לקראת הבאות. ידעתי שהאזור שאני מבקש לבקר בו הוא שכוח-אל עוד יותר ממרחביו של סארק. לכאן מגיעים רק המשוגעים הכבדים, ובטיפטוף של אנשים בודדים מדי שנה. כמובן שלא אהיה הראשון לטפס על הרכס, אבל לא יהיה זה מוגזם להניח שאהיה האחרון לעשות זאת הקיץ זה. משום כך עלי להיות זהיר ולתכנן צעדי בקפידה ובתבונה. ויותר מכך, אם אתקל במכשולים לא עבירים, לא להתעקש, זאת למרות שהיעד הגאוגרפי המוצהר של הטיול הוא שדות השלג של האלמה. אם לא אשיגנו עתה, תעמוד לי האפשרות לשוב לכאן בעתיד. אם אתעקש על זוטות, עשוי אני שלא לשוב ממסעי.

בדרך לפסגה שמעל לסטאלו, המבט דרום מזרחה.

ומהפסגה בחנתי בקפידה את Rahko, חבל הארץ הנמתח מצידו השני של האגם


2 comments:

  1. המשכו של סיפור קסום. המקומות האלו הם ממש הנגטיב (במובן החיובי) של ישראל שלנו...

    יש מקום כזה סטאלולואוקטהסטוגורנה?
    מי שגר שם הוא סטאלולואוקטהסטוגורנני?

    השבמחק
  2. מי שגר בסטאלולואוקטהסטוגורנה הוא סטאלולואקטי שגר בסטוגורנה של סטאלולואוקטה...

    השבמחק