יום שני, 2 בדצמבר 2013

בחזרה לסקנדינביה, חלק ז' - היפותרמיה

במשרד הקבלה שבריטסם לא יכלו לאמר הרבה על המסלול החדש, החבר'ה הצעירים המפעילים אותו לא ממש מכירים את השטח ולא מעודכנים. מפות המסלול שהיו תלויות על הקיר היו דלות מאוד במידע וכל שיכולתי לעשות הוא לסמן על המפה שברשותי את התחנות שלאורך הדרך, שש במספר. האם מדובר בצריפים? בבקתות? האם מאופסן שם מלאי מזון? האם יש חימום? האם הגשרים שלאורך הדרך מתוחזקים? אין את מי לשאול. לא זאת אף זאת, אף אדם לא ידע לאמר מילה אחת על הצד הנורבגי של המסלול. סביר ששם הבקתות מודרניות ומאובזרות אבל האם הן נעולות? כבר קרה בעבר שבקתה שבניתי עליה היתה נעולה ומסוגרת... ובכלל, כיצד מתפנים מנקודת הסיום בסוף המסלול? מסלול יבשתי אין בוודאות, אלא אם מוכן אתה לשלב בו קפיצה מגובה כמה מאות מטרים. האם יש תחבורה ימית סדירה? האם צריך לארגן את הפינוי מראש? מצוייד בהרבה אי-ודאות יצאתי לדרך בבוקר המחרת.




היה זה בוקר קר מאוד, אפור וחשוך. גשם טורדני ניתך ארצה כבר שעות ואין כל סימן להפוגה. הכל ספוג מים, היער רטוב ובוצי. הרפיוג' הראשון - כך כונתה התחנה הקרובה על המפה התלויה בחדר הקבלה - נמצא שמונה קילומטרים מכאן, קצת מעל לקו היער וההליכה אליו מתבצעת בעליה מתונה דרך היער. שמחתי מאוד לצעוד על שביל דרוך; סוף כל סוף הליכה בתלם ואין עוד את המתח הכרוך בצורך להתמצא. השביל מסומן באמצעות דגלוני עץ צבעוניים התלויים במרחקים של כמה עשרות מטרים זה מזה. למעלה משבוע קודם לכן דיברה אווה בחיבה גלוייה על בעלה, על כך שמרוב התלהבות על הזכות שנפלה בחלקו לפרוץ דרך חדשה משבדיה לנורבגיה, לא חסך מאמץ ותלה סימנים כאלו בשפע, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן... עתה נזכרתי בזאת וברכתיו מעומק ליבי על רוחב ליבו; אין לי כל חשק להתברבר ביער הרטוב הזה, בקור המקפיא.

המשא כבד, הרטיבות מכבידה עוד יותר, הדרך בוצית ומלאה בשטחים מוצפים אותם יש לחצות ממש דרך המים. תארו לעצמכם את הסימן האהוב תלוי על העץ לימינכם, וזה הבא אחריו תלוי מצידה השני של הבריכה הביצתית הפרושה לפניכם, חמישים מטרים רוחבה... ומה הברירות שיש בידכם? שירכו דרככם כמה מאות מטרים ועקפו את הביצה דרך סבך עיקש ובלתי עביר, או גשו אל הסימן הבא היישר דרך המים... כבר מזמן ויתרתי על רגליים יבשות. וכך זה חוזר על עצמו, והדרך מתארכת ומה שאמור היה לקחת שעתיים של הליכה מתארך לארבע ויותר. והנה, סוף כל סוף מתגלה מבנה בעל גיאומטריה מוזרה כמה מאות מטרים אחרי הנקודה הגבוהה במסלול, ומה רבה האכזבה להיווכח שמדובר במחסה מקורה הבנוי כמו שני שוקיים של משולש שאין לו בסיס... ובכל זאת התעודדתי בראותי מדורה קטנה דולקת על סיפו...

במחסה הסתופפו בדוחק שלושה ברנשים, שני צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, והשלישי - ככפליים מניין שנותיו. לא היה מקום לדחוף לשם סיכה ואולם בצוק העיתים ומתוך סולידריות של שותפים לגורל, הצטופפו השלושה זה לחיקו של זה והזמינו אותי להידחק עימם. איכשהו. בשלב זה הייתי רטוב כולי וקפוא מקור; כל שריר גופי רעדו ושיני נקשו. לא חיכיתי למילות נימוסין והחילותי חולץ נעלים ופושט בגדים מתוך מטרה להחליפם בסט יבש בטרם אשתתק מקור. השלושה נתפנו לחייך אלי חזרה רק כאשר חזרתי לאיתני יבש והמום... למרבה הצער הרעד הבלתי נשלט נשאר בלתי נשלט וקוביות השוקולד שתחבתי לפי כדי לאגור מעט אנרגיה סירבו להתמוסס.

המחסה היה אמנם מקורה אבל חסר רצפה ובוצי. שני הקירות הגנו מפני הרוחות, התקרה הגנה מפני הגשם. היה קרררר קרררר. ישבנו צמודים וקפואים ושוחחנו מעט על דא ועל הא ככל שהרעד הבלתי נשלט איפשר לנו. שני הצעירים הגיעו הלום מג'נבה בחפשם הרפתקה של הייקינג, שכלל לא הייתה לרוחם והנה הם שבים על עיקבותם וזנבם בין רגלם. הבחור המבוגר בא מברלין לטיול השרדות ודיג, וניכר היה שהגיע מוכן לקשיי השעה; לא שמעתי ממנו שמץ של טרונייה. הבחנתי בכך שברשותו של אחד הצעירים גיטרה וצחקקתי; הלה חייך חזרה במבוכה והצטדק על שלא העלה בדעתו כמה מסורבל להסתובב בהרים עם תיבת התהודה חסרת התועלת. מי מסוגל לפרוט על מיתר ואצבעותיו נוקשות קפואות וגרמיות כאצבעותיו של בר-מינן?... Innocence of the youth הפלטתי לעברו ושבתי וצחקקתי.


רגע נדיר של התבהרות חלקית...

...ורגע נדיר בלי גשם

נוף קשוח, אבל מהמם ביופיו.

ומכיוון והשהיה במחסה רק קיררה אותי עוד ועוד, והרגשתי שללא תנועה עתיד אני להשתתק מרוב קור, נפרדתי מהם לשלום. עוד למעלה משלושה-עשר קילומטרים לפני עד למחסה הבא, ובליבי קיוותי שרק לא יהיה עלוב כמו המחסה הזה. ואולם מרגע זה ואילך גיליתי להפתעתי שהשביל הכבוש הולך ונעלם וכל שנותר ממנו הוא קטעים קצרים של צמחיה רמוסה במרווחים הולכים וגדלים; ככל הנראה רוב ההולכים על הדרך חוזרים על עיקבותם עם הגעתם למחסה הראשון... זאת ועוד, תדירות הופעתם של דיגלוני העץ הצבעוניים פחתה משמעותית; פה ושם מצאתי חלק מהם על קרקע היער לאחר שהחבל שקשר אותם לעץ נשחק ונתבלה. את מקומם של אלו תפסו עתה סימונים בצבע אדום על גזעי העצים... מכאן ואילך הפכה ההליכה למלאכת בילוש אחר הפס האדום, וזו - כך מסתבר - היתה לגמרי לא קלה...

פס אדום על גזעי עצים ביער עצי שדר הוא פתרון מיוחד במינו שכל תכליתו לברור את הבר מן המוץ, את הקשוחים והראויים מכלל קהל הצועדים. ראשית, עבור למעלה מעשרה אחוז מהגברים המשמעות המיידית של הסימון החדש היא... היעדר קיומו של סימון כלשהו, זאת מפאת עיוורון צבעים חלקי מולד הנפוץ יחסית אצל נושאי כרומוזום ה-Y. אני יכולתי להבחין בסימון רק ממרחק של כעשרה-עשרים מטרים. שנית, הפס צבוע לאורכו של הגזע ואין לו (בד"כ) קשר לכיוון ההתקדמות, והיות והשביל יודע תפניות רבות, צא וחפש עתה את הסימון הבא על גבי אוקיאנוס הגזעים הפרושים לפניך בפרישה מרחבית אקראית. שלישית, גזעי עצים נוטים להתקלף... ורביעית, עלווה היער אינה קופאת על שמריה, בפרט לא ביערות גשם... איך אף אחד לא חשב על כל זה קודם...

וכך, ככל שהדרך חדרה עמוק לתוך היער, הפכה מלאכת הבילוש אחר הפסים האדומים מיגעת יותר ויותר. לא פעם ולא פעמיים מצאתי עצמי מסתובב דקות מתסכלות כדי לחפש את הסימון, לא פעם הסתובבתי סחור סחור ולא מצאתי דבר... פעם אחת, ממש נואשתי מלמצוא סימון. קפוא רטוב ותשוש הפנתי מבט השמיימה וביקשתי בצר לי: אנא, הראה לי את הדרך! ובאורח פלא, בטרם הדגשתי את סימן הקריאה החותם את בקשתי, נחו עיני על רוג'ום בראשה של גבעה רחוקה שמשום מה בלטה מתוך היער; רבת חסד היא ההשגחה וכרוייה תמיד לשואלים מאיתה. לכשהגעתי לשם, הגבהתי את הרוג'ום עוד ועוד מתוך הוקרה עמוקה לאלו שהניחוהו שם מלכתחילה, ומתוך הזדהות עמוקה עם אלו שתיקרה דרכם לכאן בעתיד...

כבר שקלתי להניח לסימונים ולנווט בשטח באופן עצמאי אלא שנהרות עזי-זרם חוסמים את המעבר ואין לחצותם אלא על גבי גשרים, כך שכדאי מאוד לדבוק במסלול המסומן המוליך אליהם. וכך, שלושה עשר קילומטרים על המפה נתארכו להם עד מאוד. נרטבתי שוב עד לשד עצמותי (משילוב של גשם בלתי פוסק והזעה) ועתה נותרה לי רק מערכת ביגוד אחת יבשה. רעדתי בכל שריר בגופי באופן בלתי נשלט, והכרתי הולכת ומטשטשת. ברגל כושלת צעדתי את הקילומטרים האחרונים מתוך תקווה לבקתה יבשה בקצה המסלול. אבל למרבה האכזבה לא חיכה לי שם דבר למעט מחסה פרוץ ומטונף למדי, בדיוק מאותו הסוג אותו עזבתי כעשר שעות קודם לכן...

לא היתה לי דקה מיותרת להתאכזב. במהירות הבזק הקמתי אוהל בתוך עלווה ספוגת מים, עמוק בין העצים, מוגן מהרוחות, ובקרבה למחסה. פרשתי מזרון ועליו את שק השינה שלי שהיה כמובן יבש. מתחת למחסה המקורה שטחתי את כל בגדי הרטובים כולם יחד עם מרבית שאר ציודי, לבשתי את מערכת ביגוד היבשה השלישית והאחרונה שהיתה לי וזינקתי לתוך שק השינה. אמנם עוד רעדתי דקות ארוכות, אבל שק השינה המעולה לא איכזב גם הפעם. אט אט חזר לגופי החום המחייה ושבתי לעשתונותי. בחוץ הגשם לא פסק מרדת, והטמפרטורות צנחו עוד... אם לא תפציע השמש מחר ותבקע את חומת העננים - חשבתי לעצמי - אפשר לסגור את הבסטה. יום אחד נוסף בתנאים האלו ואני עוד עלול... העדפתי לא לחשוב על כך, ותחת זאת שקעתי בשינה עמוקה.


Ravdoajvve

הנהר Ubmasjahka...

... הוא הנהר אותו חציתי זה עתה ע"ג גשר אלומיניום,
 רק עוד מחצית הקילומטר נותר עד למחסה.

לפרק השמיני


5 תגובות:

  1. ושוב השארת אותנו רטובים וקפואים, מתוסכלים עד לשד עצמותינו, אבל עם המון ירוק בעיניים וידיעה אופטימית צפונה בלב, שהרי אתה כאן.
    (הגבהתי - במרכז הטקסט שבין קבצי התמונות)

    השבמחק
  2. ירחם השם , פחד אלוהים ! הייתי פעם במצב כזה אבל ממש בקטנה , כי הגולן מיושב . אבל הייתי בן עשרים ודי אידיוט .

    השבמחק
  3. וואוו עופר, אני לוקח את האשמה ומתנצל. בקייץ הבא נתקן את הסימונים (אם ישלחו אותנו) :-)
    נכון המכסים הראשונים מריצם אינם מכסות לינה.
    מחכה בקוצר רוח לפרק הבא.......

    השבמחק
  4. https://www.facebook.com/pages/Gransleden-SwedenNorway-Border-Trail/152930881580959
    קישור לדרך הגבולות

    השבמחק
    תשובות
    1. יפה! מזכיר לי נשכחות... בדף הפייסבוק מצאתי קישור לאתר הנורבגי
      https://www.tysfjord.kommune.no/grenseleden.96273.no.html
      שם אפשר למצוא מעט מידע על הצד שלהם בדיל... מקווה שייצא לך מתישהו לקחת את הדרך לכל אורכה. מעט האנשים שדיברתי עימם על המסלול קשרו לו כתרים...

      מחק