יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ *

השבוע בא הגשם ומחק באחת מועקה הטבועה בקוד הגנטי התרבותי של בני הארץ הזו: החשש הקמאי מעצירת גשמים. 


הטבע של ארץ ישראל קשור בטבורו ליורה ולמלקוש. הגישה הטכנוקרטית של המטאורולוגיה אינה נוטה חסד לנשמת אפה של האדמה, גם לא לנשמתו של האדם. כאן תמצאו הגדרה שתישמע בערך כך:
היוֹרֶה הוא הגשם הראשון בעונה, בכמות מינימלית של מעל לכך וכך מילימטרים, בתפרוסת רחבה, ממקור של שקע קפריסאי ראשון לעונה או ממקור של אפיק ים-סוף בעל ציר מערבי...
את המַלְקוֹשׁ תגדיר המטאורולוגיה כ-
ארוע גשם בעל תפרוסת רחבה החותם את עונת הגשמים.
ואף שיש משהו בהגדרות הללו שקשור באמת ביורה ובמלקוש והן עשוייות להיות מועילות בהיבט המדעי, נטולות הן רוח חיים ומשום כך רחוקות מלבטא את האמת הפשוטה של הטבע. והאמת הפשוטה של הטבע מתמצאת בשתי מילים אחיות: חיות וחיוניות.




היורה איננו ארוע סינופטי יבשושי, אלא כוח בורא. היורה מעורר באדם באדמה ובאוויר שביניהם שינוי מופע חד המתרחש בתוך ימים ספורים, שינוי מופע ממצב של יובשנות ומועקה וחשש וצפייה, למצב של רווחה רעננות וחיים מפכים. כל מה שהיה קודם לכן - כלא היה, וכל מה שמעתה והלאה חדש ורענן ומלא-עזוז. מקבץ של כמה ימים גשומים וקרירים החותם תקופה ארוכה של מחסור במים, וכל הבריאה משתנה מן הקצה לקצה.

יותר משהוא פותח את עונת הגשמים, היורה מוחק את העונה החריבה במתת. והרי לכם הגדרה קולעת: היורה הוא הגשם הראשון המדשיא את הארץ, המצמיח ממנה חיים חדשים.




בשנים כתיקונם מגיע היורה מתישהו בין סוף אוקטובר לתחילת דצמבר. סמוך למועד בואו השמיים אטומים, האווירה כבדה, האדמה חרבה ומאובקת, המסלע זקן, העצים לאים, הצמחייה הרב-שנתית קוצנית ויבשה, שרידי הצמחייה החד שנתית של האביב דאשתקד מתפוררים וכלים. והנה, כבמטה-קסם נצפפת כל פיסת קרקע בעשבייה עדינה, חדשה, ירוקה ורעננה; האבק נספג חזרה באדמה ועתה היא הדוקה, לחה, מלאת חיות וחיוניות; המסלע בוהק בנקיונו; הגיאופיטים של החורף והאביב מבצבצים מיד; בליל ריחות נעימים עז וחריף מתפשט וממלא את אוויר הקריר, השקוף; צקצוקי אדומי החזה והקיכלים נשמעים מכל עבר; עולם עשיר וחי נברא מן האין. היורה הוא פרק הגשם הקצרצר המוריק והממרק את הארץ, ובכך משנה פניה ללא הכר.




ואם היורה הוא מעשה בריאה הרי שהמלקוש הוא חסד הבורא... המלקוש הוא הנשימה הארוכה שמקבל הטבע לפני עצירת הגשמים המייגעת של הקיץ. בשנים כתיקונם, מתישהו בין הדקדה השלישית של מרץ לדקדה הראשונה של מאי, ניתח גשם עז ואחרון, והוא ממלא את חגווי הסלע וסדקיו מים חיים, ובכך מעניק לחות מחייה ובת-קיימא לאורך זמן לשורשי הצמחים. המלקוש נותן לחורש כוח לעמוד בחודשים ארוכים של יובש וחמה קופחת. וכשהחורש משגשג, משגשג עימו עולם ומלואו.

יותר משהוא חותם את עונת הגשמים, המלקוש פותח את העונה החריבה במתת. המלקוש הוא הגשם האחרון המרווה את הארץ, הנותן לה כוח לעמוד בתלאות הקיץ.



עונות השנה פורשות מחזור חיים שנתי בטבע, וכל עונה עם יופיה שלה. היורה והמלקוש הם במידה רבה "היכין והבועז" של המחזוריות הזו, עמודי תווך. ועם זאת, הם אינם מבטיחים יציבות ללא תנאי. מיקומה הגאוגרפי של הארץ בשכנות לספר המדבר מנפק איום תמידי של בצורות. יש שנים עגומות בהן בא היורה בעיתו, אך אחריו עצירת גשמים מעיקה. יש ושנות בצורת מסתיימות במלקוש ברוך גשמים הניתך כלעג לרש. אבל הארץ הקשוחה-הברוכה הזו - שכבר ידעה עיתות אסון - למדה לשרוד גם את צוק העיתים. ובהתרגש עליה אסון היא מתכופפת, מתכנסת בתוך עצמה, מתבצרת ומגוננת על זרעי החיים שבה עד עבור זעם.




הטבע של ארץ ישראל מכוון את האדם לשאת עיניו השמיימה, ובה בעת להרכין ראש. פלא שכאן ערש הרוח?


* דברים י"א, י"ד: וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.


תגובה 1: