יום שישי, 22 בינואר 2016

הצלב


פסגת הגראנד קומבין מצולמת ממונט-פורט (מקור: ויקיפדיה)
קלוז-אפ. הצילום לקוח מאתר Trekking in the Alps.

ה- 30 ביוני 1997, לב ליבו של המאסיף האדיר גראנד קומבין. עשר שעות קודם לכן יצאתי מהכפר הקטנטן פיוניי השוכן עמוק בתחתיתו של חריץ צר באלפים של וולאי. תום של פתאים גמורים וחסרי נסיון הוליכני לטפס מעלה ישר דרך יער הגשם האלפיני, שלא עשה עימי חסד. שמונה מאות מטרים אנכיים של מאבק בשרכים סבוכים ומתלולי אבן כמעט בלתי עבירים, ועוד שלוש מאות מטר של דרדרות ואבני קרח, והנה ניצב אני עתה מותש על סיפו של הקרחון האדיר קורבסייר, והשעה היא שעת ערב מאוחרת, אך מוארת.


כך נראה הקרחון באזור החצייה. מקור: ויקיפדיה

קרחון הקורבסייר מושך עצמו מפסגת הגאנד קומבין הנישאת אלפיים מטרים ממעל, ואורכו אז שנים-עשר קילומטרים (כיום תשעה). קירותיו הזקופים האדומים-לבנים של הטורנלון-בלאן סוגרים על הקרחון מצידו השני וכופים עליו עקומה. עתה נותר לי רק לחצות את הקרחון כדי להגיע לקבאן פאנוסייר, הבקתה בה אבלה את הלילה... חוט מתוח לרוחב הקרחון מסמל את הדרך ואני - חסר-אחריות גמור שלא מודע כלל לסכנות האורבות להלך, חוצה אותו תוך כדי דילוג על בקיעונים ופלגי מים, ללא כל ציוד השרדות, לא קרמפונים, לא גרזנים, לא חבלים... נאדה. שומר פתאים ה'! סוף דבר מוצא אני את עצמי בבקתה מרווחת מאוד אך ריקה מאדם... שעה מאוחר יותר יגיע לכאן (כנראה די במקרה) האחראי ויספק לי ציוד ללינה. 


פסגת הקומבין למעלה, קרחון קורבסייר למטה, ומשמאל תוחם הטורנלון בלאן.
זהו המראה מההר שמעל הבקתה פאנוסייר. מקור: ויקיפדיה

קשה להירדם בפאנוסייר... הבקתה עצמה הוקמה על סוללה של חומר קרחוני שחוק ופלסטי; נראה כאילו בכל רגע ורגע עשוייה היא לגלוש במורד המדרון. אבל זה עוד שום-דבר. צמרמורות אוחזות בחוט השדרה למשמע הרעמים המתגלגלים לאורך הטורנלון-בלאן והם מהדהדים בחלל הקניון הקרחוני. אנקת הקרחון האדיר הזורם במורד הקניון היא זו, והיא מלווה בקולות מפץ מפולות סלע וקרח הנגרמים מהתחככותו של הקרחון בהר המצר את צעדיו. לכל הרוחות, לאיזה מקום גילגלתי את עצמי היום! סופו של דבר עלה בידי להתעלם מקולות הרעם ונרדמתי. עוד צפוי לי למחרת יום ארוך...

בניגוד לזרזיפים הבלתי פוסקים ביום ההעפלה, היום הבא החל בחיוך שמשי רחב. מרבצי השלג בהקו על רקע שמי תכלת והאוויר היה חמים... תכניתי עתה היא לרדת כמה מאות מטרים, לאגוף את אחיו הקטן של הגראנד-קומבין, הלא הוא הפטיט-קומבין (שניהם שייכים לאותו מאסיף, זה תוחם את הקורבסייר מצידו האחד, השני מצידו האחר) ולהגיע לבקתה קטנה המצוייה על סיפו של מעבר הרים המכונה קול-דה-מיל, והבקתה על שמו. אבל לשמים - כך מסתבר - תכניות משלהם. 


הרכס מימין - פטיט קומבין. מקור: ויקיפדיה.

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת, וזמן לא רב לאחר מכן מתקדרים השמיים, גשמים קלים ניתחים וברקים בוזקים. הרעמים המהדהדים על ההר אינם תורמים לתחושת הבטחון; להלך הנמצא בשום-מקום והוא מוגן עם שום-כלום נראה (ונשמע) המחזה כמו מטווח ברווזים כשהוא עצמו משמש ברווז המטרה. באיזשהו שלב אבדה לי הדרך מתחת לשלג, ולא הצלחתי לשחזרה עוד. תפסתי קו גובה של כ- 2500 מטרים וקיוויתי לטוב. בשעות אחר הצהריים ירד ענן כבד על ההר, הראות התמצתה בעשרים שלושים המטרים הבאים ולא היה ניתן להבחין בשום סימן מזהה שיאפשר ניווט. מצפן שהיה עימי הורה לי את הכיוון הכללי, לא יותר מזה.

המום ואבוד שוטטתי בין שלוגיות ומפולות סלע. הזמן חלף חיש ואור היום הועם. עתה כבר שעת ערב מאוחרת ואין לי טיפת אוריאנטציה היכן אני נמצא. איני מצוייד באוהל אך יש עימי שק שינה שיתאים ללילות קרירים בגובה פני הים, אך כאן? קור אימים, רוחות וגשם. אני חושב על מצבי ומגיע למסקנה שסיכויי שרידותי בלילה אלפיני סוער נמוכים ביותר. האם אסיים כאן על ההר את סאגת חיי הקצרים? למרבה הפלא אני די אָפָּתִי אף שהמצב נראה רע מאוד. בצוק העיתים אנוחם בהדחקה.

הערפל עוטף אותי מכל הכיוונים ואט-אט משנה גוונו לאפור-כהה. הדמדומים כאן ארוכים, יש לי עוד חצי שעה בטרם עלטה מוחלטת אבל אין לי שום פיתרון למצב בו נקלעתי. מודע לראשונה לסכנה האקוטית בה אני נמצא אני נושא עיניי לשמיים, אל האור האחרון של המערב שהצטלל קמעה. משהו מוזר מבליח מתוך הערפל, מעין צלב ענק מרחף בשומקום. אני מחיש את צעדי, מטפס על גבעה סלעית ומגלה שהכרתי המטושטשת לא תיעתעה בי: אכן, בראש הגבעה, תקוע בסלע, נישא צלב גדול - כמה וכמה מטרים גובהו - והוא פשוט ונטול גינונים. מתחת לצלב חצובה באבן כתובת בצרפתית ובאנגלית וכה נכתב בה:

"לזכרם של מטפסי ההרים (אלו-ואלו) שנספו במקום זה בדיוק במפולת השלגים הקטלנית שארעה בתאריך (כך וכך)"

דקה או שתיים בהיתי בכתובת. אחר התבוננתי סביב ולא ראיתי אלא כלום אפור-כהה. באין כל פתרון אחר, נגשתי למרגלות הצלב ועשיתי את הדבר הכי טבעי והכי אנושי שאדם במצבי יכול לעשות: כרעתי תחתיו, ספקתי כפיים ובקשתי ישועה: ללא תלונה, ללא דרישה, ללא ציפייה, וגם ללא רחמים עצמיים. ולאחר שנתרצתי קמתי והתרחקתי קמעה. באורך בלתי צפוי עורר המעשה את ערנותי וחיותי. ראשית, חייב להחליף בגדים. אני רטוב וקפוא והגיע הזמן לעשות משהו בנדון. ניצלתי את ההפוגה הקלה בזירזוף, פרקתי את תרמילי, שלפתי את כל הבגדים היבשים ובנמרצות התחלפתי.

עתה אני יבש ושוב חם לי ורווח לי. פניתי הלאה מהצלב ונבלעתי בעלטה המתעבה. בעודי מהלך קלות במורד הגבעונת עליה נטוע הצלב מבחין אני בהדלדלות הערפל בכיוון מסויים. והנה, חלקו התחתון של המפתח מופיע לנגד עיני בצורת משולש שווה שוקיים בעל זווית ראש כהה... רגע, רגע... הטבע אינו משופע במשולשים שווי שוקיים... מה קורה פה? ואז נפל אצלי האסימון: גג רעפים! החשתי צעדי כאחוז-אמוק ובאתי בשערי הבקתה.


זה המקום, כך זה נראה בדיוק, רק בדמדומים של אור אחרון. למקור.

הדפתי את הדלת ופרצתי פנימה. הבל חם וריחני הלם בי באחת, אדים התעבו על משקפיי ולא ראיתי דבר. נזלת גדשה את אפי וריירתי מפי. לפתע אחזה בי זרוע תומכת וזירזה אותי בעדינות להיכנס פנימה. קינחתי אפי ופי בזרוע מעילי, השלתי מעליי את משקפיי האטומות ומחזה שנגלה לי כך נתגלה: שלושה ילדים וארבע ילדות - כולם קטנים מגיל עשר - התבוננו בי מתוך עיניים כחולות פקוחות לרווחה. כך ממש, שלושה פֶּטֶרים וארבע הַיידִיות.

זורזתי להתעשת. הזרוע שאספה אותי פנימה עזרה לי להשיל מעלי את השכבות הרבות שעטיתי על עצמי רק חמש דקות קודם לכן. הוגשה לי פנכת מים חמימים לשטוף את פני ומגבת להתנגב. שלושה גברים ושתי נשים חייכו אלי בפנים מאירות וברכוני בברכת "בונסוואר מיסייה". אחת מהן, עטורה בסינר רחב, אמרה לי תוך שהיא נוטלת לידיה אונקיית גבינה צהובה ענקית, שבאתי בדיוק בזמן לארוחת הערב ושאזדרז להתחלף... הגבר שאספני בשער פתח עבורי חדר חם, ובו מיטה מוצעת ומצעים. הנח ציודך, התארגן ובוא לסעוד עימנו!

התיישבתי על המיטה ובהיתי בחלון. שלג עז החל לרדת והוא לא פסק אלא בעבור שתי יממות תמימות. הייתי המום מהמהפך שחל במצבי: אסון כמעט ודאי התחלף תוך דקות ספורות בעונג שבת.

סביב השולחן התרווחנו חמישה מבוגרים, שבעה זאטוטים ואנוכי. אם הבית ובעלה הזדרזו להגיש תפוחי אדמה לוהטים עליהם הותכה גבינה קשה בכמויות שתספקנה להספיג גדוד שלם של חיילים בבריכת כולסטרול. את האווירה שהשתררה מעתה ועד חצות אפשר לתאר בשתי מילים קולעות: שמחה מאירה. בתום ארוחה דשנה נתפנו כולם (חוץ ממני) לריקודים. אקורדיון נשלף מאריזה ושירי עם - עמה של הַיידִי בת ההרים - הרקידו את המבוגרים כמו שאפשר לראות רק בסרטים הוליוודים ישנים.

משיחות עם מארחיי המופלאים התברר לי שמדובר במשפחה נוצרית אדוקה, אב אם וארבעת ילדיהם, והם מאיישים את הבקתה קול-דה-מיל שלושה חודשים כל קיץ. חזונם התם והיפה הוא להציע מחסה להלך היגע ברוח התנ"ך והברית החדשה, וההלך היגע הראשון שזימנה להם ההשגחה בעונה זו הוא אני. הם הגיעו לכאן רק זמן קצר לפניי, והנה נתבשרו שמזג אוויר חמור ינתק אותם מהעולם החיצון לכמה ימים. משפחה של חברים קרובים, זוג הורים ושלושת ילדיהם, וחבר נוסף עלו מן העמק (מהעיירה Liddes בואכה מעבר סאן ברנרד) לארח להם חברה בימי הניתוק.

וזה לגמריי לא עניין של מה בכך. הדרך הכבושה מסתיימת כמה קילומטרים מכאן, כמה מאות מטרים נמוך יותר. החברים וילדיהם יצאו עם הספקה לשלוש יממות תמימות ועלו ברגל אל הבקתה המבודדת. ועתה הם והמארחים ואנוכי צנופים יחדיו בעננה של חום אנושי, ושלג בלתי פוסק עוטה את כל המרחב מסביב בשמיכה של לובן ורוך.


וזוהי בקתת קול-דה-מיל במזג אוויר נאה יותר... למקור.

מפת המסלול האלפיני השלם המקיף את
המאסיף. מקור: Trekking in the Alps 



2 comments:

  1. וואוו, איזה סיפור!

    השבמחק
  2. סיפור מרתק !
    שמור על עצמך אל תיקח סיכונים מיותרים

    השבמחק