יום ראשון, 15 בינואר 2017

שזיף משובח

לא היו לי כל כוונות לצאת לסיבוב אלפיני. היתה זו שעת צהריים ואת פעמיי כיוונתי לעבר מתלולי הרמה הצפונית, להליכה של התאווררות קלה בתוך הירוק המתפרץ. אלא שלחרמון יש משיכה מכשפת ולא יכולתי להסיר את המבט מחמוקיו הצחורים. חתכתי איפה צפונה בצומת כפר מסעד'ה ועליתי עד לחניון הצר למרגלותיו של הר שזיף. 


האוויר צח וצונן, השמיים בכחול-כחול, ופסגות מושלגות מכל עבר. לא הייתי מצוייד כראוי, לא כפפות ולא חותלות, ואפילו לא ביגוד מספיק חם. אבל היופי המדהים הזה ממגנט, לא חשבתי פעמיים ויצאתי לסיבוב החביב עלי כל אימת שעיתותי במשורה. הגיחה אל בסיס ההר חלקלקה ועויינת; בוץ קפוא, קרח, מי-קרח, וכמובן שלג. אלא שהחלק המאתגר באמת היה הטיפוס על ההר...

גלימת פודרה שלגית בעובי של שישים עד שמונים סנטימטרים מונחת על המדרון הצפוני. משום מה לא התרחשה שם כל התכה מאז סופת השלגים שארעה כאן שלושה ימים קודם לכן, זאת למרות השמיים השימשיים והמאירים. המדרון המערבי, לעומת זאת כבר ספג מנת קרינה ודי היה בזה ליצור שכבת קרח דקיקה על משטחי השלג, וגוונה שחום-משהו. צעד אחר צעד צעדתי במעלה, ובכל אחד שכזה שוקע אני עד ברכיי ועד מתניי ושלג רך מצטבר במנעליי. 

קר ומאומץ, אבל מי חושב על קור ועל מאמץ בתוך הדממה הצחורה והמהממת הזו?

זה זמן רב שאיני נוהג לקחת עימי את מצלמתי וכך היה גם הפעם. כל כך הצטערתי עתה על הרגלי המגונה הזה. שלפתי את הנייד על אף ביצועיו הדלים והמוגבלים והקלקתי... כל כמה דקות הקלקתי... כצפוי, ולמרבה הצער, התוצאה עגומה למדי ורק צילומים בודדים יצאו איכשהו ברמה סבירה. אבל את מה שהתמונות לא מצליחות להעביר יוכל דמיונכם להשלים... (פיתחו תצוגת שקופיות). הייתם מאמינים שהצילומים הללו צולמו בארץ?











ולמי שתמה על עומק השלג...

הר שזיף הוא מההרים הנמוכים של החרמון הישראלי, קצת מעל אלף וחמש מאות מטרים מעל פני הים. מצפון לו מתרוממים הר נמנמן, הר ערער, הר שקד, ורכס שלהבית, זה האחרון עד לגובה של כ-2000 מטרים מעל פני הים; ממזרח מתנשאים הר חבושית וכתף החרמון עד לגובה של 2100 מטרים מעל פני הים, ומעל כולם מושל בכיפה הר שיאון הנישא, 2370 מטרים מעל פני הים קומתו. 

ההר מתגנדר ביער מגוון של אלונים בריאים ממינים נשירים. הוא מספיק גבוה כדי לספק משקעים רבים, ומספיק נמוך כדי לחסוך מצמחייתו את הקור הצורב של פסגות החרמון בחורף. עתה האלונים בשלכת וההר כולו קרח וסחוף רוחות, אבל מרגע שהחורף נסוג (וזה קורה מאוחר למדי), משתנים פניו מן הקצה אל הקצה; הנה, כך צילמתי אותו באביב מוקדם לפני כשנתיים; בתמונה העליונה נראה מדרונו המערבי כשברקע נשקפת כיפתו של הר כחל הנמוך בכמאה מטרים. שתי התמונות שמתחת צולמו משביל הגישה המתפתל בינות לשני ההרים;





שנתיים קודם לכן לקחתי 'שוט' מהמדרון המזרחי של ההר, הנגיש יותר. האלונים החסונים על רקע גן הסלעים והערפל משכו אז את תשומת ליבי (בתקופה שבה עוד הקפדתי להצטייד במצלמה טובה), והרי התוצאה:



אין צל של ספק, שזיף משובח!



תגובה 1: