יום שבת, 23 באוקטובר 2010

פרק שישי: מאין יבוא עזרי?

מאחר ונפלה החלטה, טאטאתי מחדרי לבי כל זכר להיסוס פקפוק או פינוק. סקרתי בחיפזון את אזור הצליחה וצעדתי היישר אל תוך המים האטומים. המים היו קפואים. זו לא מטפורה; טמפרטורת המים הייתה פשוט קרובה מאוד לאפס מעלות. בתוך שלושה צעדים שקעתי עד מותניי. נזהרתי מאוד לבל אמעד ואחזתי חזק בסלעים שהזדקרו מסביב. נזהרתי מאוד גם שלא להיקלע לזרמים חזקים. גיששתי את הקרקעית בעזרת מקל ההליכה שלי, ובכל פעם שמקל ההליכה לא מצא לו קרקע להיאחז בה נדרכתי לבל אפול בתהום. המים געשו בעצמה ובשאון מחריש אוזניים. עתה הסתבר לי שיש עוד פרמטר שלא לקחתי אותו בחשבון: הזרימה החזקה של המים, התנועה המתמדת המתרחשת כל העת מסביב תוך כדי חיפוש מתמיד אחר נתיב התקדמות, סחררה אותי וערערה את יציבותי. הייתי חייב לעצור לרגע, להישיר מבט אל עבר נקודה יציבה כלשהי כדי לסלק את הסחרחורת, ואז להמשיך, ושוב לעצור ולהתייצב, ושוב להמשיך... וחוזר חלילה.

המתח הרב והערנות הנדרשת תבעו לעצמם את כל חושיי ומשום כך בקושי נתתי דעתי על אבדן תחושה שהתנחל בכפות הרגלים והחל מתפשט אט אט כלפי מעלה. כל דקה כאן יקרה מפז, כל היסח דעת עלול להביא לכדי עיכוב גורלי ואולם, בסופו של דבר לא יכולתי עוד להתעלם מהעובדה הפשוטה בתכלית שנתבררה לי: כפות הרגליים שלי קפאו. ישמרני האל! בעומק לבי ידעתי שלא אנטש אם אני עצמי לא אטוש את המערכה, תהינה הנסיבות אשר תהינה. המשכתי לפלס נתיבי עקב בצד אגודל, מבלי שאחוש בעקביי, מבלי שארגיש באגודליי... התקדמתי בנתיב אלכסוני בכיוון מעלה הנהר; באמצעות התקדמות אלכסונית קיוויתי להבטיח לעצמי יציבות יחסית מול הזרמים הגואים.

החצייה נמשכת יותר זמן מהצפוי ועדיין לא השלמתי כדי מחצית הדרך. עתה כבר איבדתי כל תחושה בגפיים התחתונות מהמותניים ומטה; רגלי קפאו לגמרי, ולא יכולתי להפעיל בהם ולו שריר אחד בודד. מעתה ועד סוף החצייה הן תשמשנה אותי כקביים חסרי חיים המחוברים היישר אל אגן הירכיים. הפעלתי את רגליי הקפואות מהמותניים, ומקל ההליכה הטוב והמיטיב משמש לי גם כמשען נוסף וגם עיניים מתחת למים האטומים. כמה אני חב למקל הזה! מפתיע ככל שזה עשוי להישמע, קבי הבשר שלי החזיקוני יציב מעל המים הסוערים לא פחות טוב מרגלי הבשר החיות שאיבדתי. אלא שאובדן הרגליים העלה מהאוב חששות שמקורם קמאי: האם אני עומד לאבד את רגליי לצמיתות? האם אוכל להמשיך ולהתמודד עם תלאות המסע ללא רגליים מתפקדות? האם חלילה אני צפוי לאבד גם את התחושה בידיים שאחזו כל העת סלעים קפואים ורטובים ובחלק ניכר מהזמן שהו גם הן מתחת לפני המים?

עשיתי מאמץ כן להתעלם מהפחדים העולים היישר מן התוהו, וכל יעדם להבקיע נתיב אל חדרי הלב. "לא אנטש!" אמרתי לעצמי וחזרתי ואמרתי, ורמסתי את פחדיי בקבי הבשר הגסים וחסרי התחושה שלי בכל פעם שהללו ניסו להרים ראש.

ואז, כשנדמה היה לי שאני מתקדם יפה למרות קפיאת גפיי, והנה עוד מעט קט אדדה על הגדה שמנגד, או-אז, הגיע רגע מאוד לא פשוט. עשיתי יותר ממחצית הדרך. אני רואה את הגדה השנייה לנגד עיני והיא מרוחקת ממני אולי חמישה עשר מטרים. אלא שביני לבינה מפריד זרם חזק מאוד, ואין סלעים להיאחז בהם כלל. בחנתי את הקרקעית שלפני בעזרת מקל ההליכה, והיא נראתה עמוקה מני חקר. שלחתי מבט בוחן במורד הזרם ולא ראיתי נתיב לעבור בו. במעלה הזרם בצבץ סלע גדול וראשו גבוה מעל המים. נעמדתי מאובן, אוחז בחוזקה בסלע שמעלי ומחפש מוצא. ואין מוצא! העניין ברור כשמש בצהרי יום: אי אפשר לעבור את הקטע הזה! הבנתי מיד שנלכדתי במיצר. אין ברירה, חייבים לחזור! אני מסתכל אחורה אל הנתיב שהביאני הלום ומגלה שבלתי אפשרי לשחזר אותו: הדרך חזרה כרוכה בתנועה עם כיוון הזרם, ואין לי צל של ספק שבמצבי הפיזיולוגי לא אוכל לעמוד יציב כנגד המכשולים שבדרך. כדי לשמור על יציבות תוך כדי תנועה עם "זרם גבי" אני זקוק מאוד לגמישות של הרגליים אבל הללו מתות לחלוטין. אני פשוט *רואה* שלא ניתן לחזור... איזה ברוך!

לרגע של כלום נתפסתי למצוקה אמיתית, בלתי פתורה. בילדותי הייתי שחיין ובנעורי שיחקתי תקופה מסוימת כדור-מים. יש לי בטחון רב במים. אולי אקפוץ לתוך הזרם ואנסה כוחי בשחייה?... אסחף כמה עשרות מטרים עד שאגיע לגדה השנייה. אבל ידעתי היטב שזוהי מחשבה אבדנית. רגלי היו משותקות לחלוטין. אם אקפוץ למים האטומים הללו ואשחה בהם תשתתקנה גם ידיי. ושמא ישתתק גם בית החזה שלי ותשתתקנה ריאותיי... על תיק הגב שלי ודאי אצטרך לוותר לפני כן, אחרת אשקע במצולה מפאת כובד משקלו. ומה אעשה בלא ציודי, ויותר משלושים קילומטרים מפרידים ביני ובין הבקתה הקרובה ביותר? גם אם אשרוד את הצליחה - וזה נראה לגמרי לא מובטח - לא אשרוד את הקיפאון שבחוץ בלי בגדים יבשים. הורדתי, אם כן, את הפיתוי הנורא הזה מעל הפרק. בשארית כוחותיי טיפסתי על הסלע הגבוה שאחזתי בו ובפעם הראשונה מזה זמן רב, אולי רבע שעה, אולי יותר, שהיתי בכל גופי מחוץ למים. אלא שמצבי היה עגום ביותר. אני לכוד באמצעיתו של נהר גועש של מים קפואים ונראה שאין מוצא מן המיצר.

במצבים כאלו אתה יודע שאתה שווה בדיוק כלום. הגאווה שלך, הביטחון העצמי בכישוריך, התדמית שבנית לעצמך כאילו חייך מתקיימים מכוחך אתה, מכוח החלטותיך, כל אלו מתנפצים אל תוך מציאות שמחד גיסא היא אכזרית ומאידך גיסא מפקחת: לא אתה הוא מעניק החיים, לא בכוחך הם מתקיימים! בחיי היום-יום אין זכר למחשבות מסוג זה; אתה פשוט "שורף" את חייך מתוך תחושה שאתה אדון על גורלך. ואז מגיע הרגע - והוא תמיד מגיע - שמסתבר לך שהתחושה הזו מצוצה מן האצבע. כל אדם מבוגר מספיק ודאי חש מתישהו מה-מזה ברגע שנדמה היה לו שפתיל חייו עומד להיגדע, שחייו תלויים לו מנגד... "אבא*, עזור לי!" קראתי באלם מעומק הלב, ושבתי וקראתי. לא פחדתי, לא חשתי כל תחושה של תלונה, לא כעסתי על אף אחד, אפילו לא על עצמי. בפשטות שלא ניתנת להסבר רציונלי, ידעתי שלא אנטש. כן, גם עתה כשהמצב נראה בכי רע, פשוט ידעתי.

חזרתי לעשתונותיי והבנתי שעל כל שנייה שאבזבז על הסלע הזה אצטרך לשלם בריבית דריבית. אני חייב לחזור למים. אלא שנראה היה שאין לשם מה לחזור... איפה ימצא הנתיב שאוכל ללכת בו? מבלי שכיוונתי לכך מלכתחילה, הסלע הגבוה עליו כרעתי העניק לי שדה ראיה רחב בהרבה מזה שהיה לי בעודי שקוע במים. נשאתי עיני ובחנתי בקפידה את הסביבה. והנה, גיליתי לתדהמתי שנתיב "הטיפוס" במעלה הנהר - ישר נגד הזרם - פתוח בפניי. בדקתי את עומק הקרקעית עם מקל ההליכה. נהדר! יש לאן להתקדם. לכאורה נראה היה הדבר לגמרי חסר הגיון לפלס נתיב במעלה הנהר הגועש, היישר נגד הזרם וללא רכיב רוחבי שיקרבני במעט אל הגדה שמנגד... לאן זה כבר יוכל להוביל אותי? אבל לא הייתה לי כל אלטרנטיבה אחרת. גלשתי חזרה למים הקפואים, הגועשים - לא בחוסר רצון - ושרכתי דרכי לאורכו של הנתיב היחיד שהיה פתוח בפני. עוד מטר, ועוד מטר, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד... הידיים עדיין מתפקדות יפה. חשיבתי צלולה, פלג גופי העליון בריא. אבל מה יהיה עם רגליי? זה יותר מעשר דקות - כך הערכתי - שהן קפואות לחלוטין. האם אי-פעם אשוב להלך עליהן כאחד האדם?

"זה לא הזמן למחשבות מדכדכות!" גערתי בעצמי עם שעצרתי לרגע של כלום כדי לסלק את הסחרחורת שאחזה בראשי בעטיים של הזרמים שהקיפוני. ולפתע פתאום שמתי לב שכוחו של הזרם העז שעמד לי קודם לכן למכשול תש, והוא איננו כה מאיים עוד!... כאן למעלה, כך מסתבר, בחרו להם המים הרבים נתיבים אחרים. גיששתי את אגפי הימני עם מקל ההליכה הנאמן שלי, ואכן כן... הקרקע איננה עמוקה מגובה הירכיים. יתר על כן, פה ושם זרועים סלעים, הושט ידך ואחוז בם כאשר אוית! חציתי מיד את הקטע האחרון שנותר ותוך שניות הייתי על גדתו של אי בלב הנהר, כעשרים מטרים רוחבו. הצצה חטופה אל צידו השני של האי גילתה לי שהזרימות שם חלשות ורדודות... זה לא יאמן! אני בחוץ. דידתי על קבי הבשר הקפואים שלי וחציתי את הערוץ מצידו השני של האי בקלות רבה. בתוך דקותיים "עמדתי" על גדתו השנייה של הנהר, ולבי רחב. שמחה שלווה גדשה אותי, ולראשונה זה זמן חשתי רווחה ונוחם. 


אלהים.

הנהר העונה לשם  Suottasjjoahka. כמה שנהרות נראים שלווים ממרחק...

לפרק הבא            לפרק הקודם



3 תגובות:

  1. אחי איזה דרמה..אני שמח שאתה עוד ביננו

    השבמחק
  2. השבח לאל! אשריך שזכית להתמודדות ראויה ובעיקר להשראה לפנות לבורא-כל. אולי היה אפשר גם לחצות את הנהר בגישה "חילונית", אבל אז זה שיצא הוא זה שהגיע "בזכות המזל" או בזכות "יכולת" מדומיינת כזו או אחרת.

    השבמחק
  3. עדיין אינני מבין את הכוחות המוציאים אדם מן הישוב אל המרחבים הקפואים של הצפון הארקטי. מהם חוקי הנפש המניעים אותו לתכנן חוויה מורכבת, המונעת מסכנות ופתרונות עוקפי סכנות, שמובילים לתליית חייו על חוט השערה. כאילו רק להט החרב המתהפכת יכול לגלות את גן העדן האבוד, ולהביא טעם ומזור לכאבי היומיום הקטנים. המקל המגשש באפלה, הרגלים חסרות התחושה, המודעות שאינה אובדת כאשר כמעט הכל נראה אבוד... ולפתע הפתרון הבלתי סביר והכל כך טבעי... הליכה נגד הזרם.
    עופר, עם כל התמיהה הגדולה הייתי עמך וחשתי את כובד משקלו של התיק הרטוב, את עקומי הקרסוליים, וההתפעלות מנופי בראשית, שגם לאחר שעברו את מסננת המצלמה והביטים של האינטרנט הם עדיין מרהיבים, וקוראים ללנו ללכת...

    השבמחק