יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

הרי היוּרָה

רכס הרי היורה מפריד בין האלפים הצרפתיים והאוברלנד השוויצרי לבין השפלה רחבת-הידיים בצפון ומערב היבשת. הרכס בנוי "סוללות" מוארכות, מקבילות זו לזו, הנמתחות מדרום מערב לצפון מזרח. הפסגות הגבוהות ביותר של הרכס, כ-1700 מטרים מעל פני הים גבהן, סמוכות מאוד זו לזו וממוקמות מעל העמק הרחב של ג'נבה. משופע עד-מאוד, עטור יערות צפופים ומלאי חיוניות, פסגותיו העגלגלות מלוחכות עננים, מרגלותיו זרועים כפרים פסטורליים; כך קרץ לי הרכס מבעד לכל אשנב בכיתות הלימוד של CERN, מבעד לחדר דירתי שבמלון, ובשוטטי בכרמים שמבחוץ. ואני כמובן נעניתי :) 



שלוש פעמים דיוושתי באופניי אל הרכס, ומשהיגעתי יצאתי ל"הליכות" כמו שאני אוהב: פחות או יותר "דוך" במעלה ההר... יש וגמעתי במכה אחת אלף ומאתיים מטרים אנכיים, ויש והסתפקתי בשש מאוד בלבד... ובגיחות הרביעית והחמישית הצטרפה אלי הילה רעייתי, שהגיעה ל-CERN שבעה-עשר יום אחרי. התמונות המשובצות ברשומה זו נלקחו משלוש גיחות שונות. בשתיים האחרות השארתי את המצלמה הכבדה בבית כדי להקל על הנשימה בטיפוס התובעני.

רפיוז' בשם Chalet de Narderan (הנקודה במרכז "המכתש" שעל ההר)
1340 מטר מעל פני הים, נמצא כאלף מטר מעל הכרמים מהם נלקחה
התמונה.

וכך נראית ג'נבה וסביבותיה (ומבואות האלפים של הרון באופק)
מרום של 1500 מטר. 

האיזור הזה של רכס היורה נהנה מכ-2000 מילמטרים של גשם בשנה ויערותיו העבותים נחשבים ליערות המעורבים (רחבי עלים + מחטניים) המפותחים ביותר במערב היבשת. בשל כך הוכרזו כמה אזורים כשמורת טבע והפיתוח במקום צומצם עד מאוד. רק רכבל אחד יוצא מהכפר קרוזט (מבוטא במלרע) ומאפשר גישה לגובה של כ-1300 מטרים (בחורף עד 1600 מטרים), ואלו החפצים בטיול נעים עם המשפחה נעזרים בו בעלייה ובירידה. אבל כדי להגיע לשמורת הטבע צריך לכתת רגליים כמה קילומטרים הלאה, בכיוון דרום-מערב.

פריחה מרנינה בכל קרחת יער...

ענן ירד על ההר

מעל 1500 מטר בלב שמורת הטבע.

מתחת ל-1500 מטר: יותר אשוחיות, פחות אורנים.

חופת היער נפתחת לראשונה בגובה של 1200-1300 מטרים.

עם שעולים במעלה הרכס נעלמים והולכים העצים רחבי-העלים (הנמצאים כמובן בחורף בשלכת) ומתרבים המחטניים, בעיקר אשוחיות. אבל באיזשהו שלב הולכות האשוחיות ומתמעטות ואת מקומן תופסים אורנים קשוחים, יפהפיים, מסוגם נתקלתי הרבה באזורים ההרריים של סקנדינביה. בניגוד להרי האלפים המתאפיינים בדרך כלל במסלע מגוון (גיר "רגיל", נגזרות שונות של גיר מטמורפי, מרקמים שונים של צפחה...), המסלע של היורה הוא גירני אחיד, והוא מזכיר במידה רבה את המסלע בשדרת ההר של ארץ ישראל, אבל התרשמותי הסובייקטיבית היא שתצורות פני השטח שיוצר מסלע זה כאן מגוונות יותר ו"חזקות" יותר מהמוכר לנו בארץ.

השיפולים הדרום-מזרחיים של היורה הגבוהה.

... והדרום מערביים מצידו השני של הרכס.

משטחים גירניים שנראה כאילו קרחון אימתני השאיר בם חותמו.

ובמבט קצת יותר רחב...

יער האורנים האלפיני של היורה מעל 1500 מטר.

...עוד מהיער היפהפה

בסמוך לפסגה שורדים רק המחטניים הקשוחים ביותר... ציודי
מציץ מאחורי האורן הזה, היכן שמצאתי מחסה של רגע
מהרוחות העזות, מהקור, ומהגשם המצליף.

כמעט כל אחד מהכפרים למרגלות הרכס מהווה נקודת מוצא למסלול כלשהו. ואולם מרבית המסלולים מסתיימים בדרך סלולה (אך נידחת מאוד!) העוברת בערך באמצע הגובה לאורכו של כל הרכס. היערות כאן עשויים להיות כ"כ סבוכים עד כדי כך שמרגע שהשמש נעלמת בצידו השני של ההר משתררת סביב אפלה ספוגה באווירת מסתורין. יש והיער עביר ונוח להליכה, יש ולא תוכלו להשחיל רגל לתוך סבך המטפסים והשרכים. כך או כך, הכל רטוב ירוק קריר ואפלולי.

הילה צועדת צעדים ראשונים במעלה ההר,
בנקודת המוצא בכפר Thoiry

Thoiry, כמו כל הכפרים האחרים למרגלות הרכס, שקט ופסטורלי.

את שטחי המספוא סביב הכפרים מחליפים יערות מעורבים סבוכים. רוצים
לעבור? הצטיידו במצ'טה... (טוב, אני קצת מגזים; יש איזורים עבירים)

עוד מאותו מקום...

זום על חופת היער

והקסם של קרביו. אל תצפו לכל כך הרבה אור שם למטה.
נדיר שהיער נפתח כך מתחת לאלף ומאה מטר.

(עם מעבר ההרים הזה) התחלתי ולכן (איתו) אסיים...

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה