יום שבת, 1 בפברואר 2014

בחזרה לסקנדינביה, חלק ח' - תהפוכות

בוקר המחרת לא בישר כל חדש: קר וגשום. יצאתי לבדוק את הציוד שפרשתי בתוך ה-so-called "מחסה" והוא רטוב לגמרי ומוכתם בבוץ. למרות שקשה היה לצפות קדימה, דבר באווירה לא בישר שינוי. היות ולא נשארה לי מערכת בגדים יבשה לרזרבה, והיות והציוד הרטוב שקל כמעט כפליים מהיבש, החלטתי בלב כבד לסגת. צריך בר-הדעת לדעת את המגבלות שמשיתים עליו איתני הטבע, אחרת עוד ישלם על כך בריבית דריבית. 


זו פעם ראשונה בכל מסעותיי שאני ממש נסוג בלחץ הסביבה. הייתי רחוק לא יותר מארבעים וחמישה קילומטרים מהיעד, אבל הקטע התמים הזה עשוי היה להתארך לשלושה ארבעה ימים של עינוי לא קטן שאין לדעת תוצאותיו. ניחמתי עצמי בכך שתמיד יש פעם ראשונה... בלב לבי ידעתי שזו החלטה נכונה ועם זאת עדיין לא אמרתי נואש: אגיע לצידו השני של המסלול ביומיים של נסיעה ואם מזג האוויר יאפשר זאת (מי יודע?) אולי אוכל לתפור את שארית המסלול בכיוון ההפוך.

ארזתי מטלטלי והעמסתי חצי טון על הגב. הציוד הרטוב והכבד "מעך" אותי לתוך האדמה, הרצועות ניקבו בבשר. את הדרך חזרה לא אעבור ביער אלא על שפת האגם שלמרגלותיו, והיא צפויה לארוך יומיים גם בשל מימדו הפרקטלי של קו החוף וגם מפאת התנאים הלא נוחים. מדוכדך במידה צעדתי כל היום. מפתיע היה כושר הנשיאה של גופי הלא-כל-כך צעיר; למרות המיעוך, סחבתי. מזג האוויר התבהר קמעה אבל רוחות חזקות וקרות נשבו והן בישרו מחזור חדש של הגשמים. וכך נראה קו החוף של האגם ביום החזרה הראשון:







רק כדי להכעיס ולא מכל סיבה אחרת, אופיין היום השני לחזרה בשיפור ניכר במזג האוויר... כלומר, אמור הייתי לאמר 'שהחיינו' אבל המחשבה על כך שעמידה איתנה בתלאות הרגע היתה מאפשרת לי להמשיך בתכנית המקורית ניקרה בי כל העת ולא הניחה: האם כשלתי במבחן בו הועמדתי? אבל עכשיו כבר מאוחר. התנחמתי באווירה המסטית שירדה על האגם; מדי פעם ביצעתי גיחות קצרות לתוך היער מתוך געגועים... שפעת ציפורי השיר המרננות מסביב הנעימה את מפח הנפש...

ובאחת מהגיחות הקצקצרות הללו פגשתי במפתיע שוב את הדייג הברלינאי והוא שמח וטוב לב ומעודד מהשינוי החריף במזג האוויר. ישבנו יחד על חופניים גרגרי יער ופטפטנו על מסעות בצפון הרחוק, על הנופים התנכיים של ארץ ישראל, על האנטישמיות המרימה ראש בגרמניה ובשאר ארצות אירופה, ועוד כהנה וכהנה. בנחת ובלבביות נפגשנו, ובנחת ובלבביות נפרדנו כל אחד לדרכו הוא. אחוות נוודים.








וכשהגעתי בערוב היום לריטסם היו השמיים צחים כבדולח. ניכר היה שהפעם השינו במזג האוויר אינו מינורי אלא מהותי ורכס ברומטרי יציב מתיישב על כל האזור. שבתי ושכרתי חדר ללילה והיות והלילה של הצפון הוא המשכו הטבעי של היום (...) יצאתי להליכה נמרצת בת כמה שעות צפונה לאורך דרך יפהפיה שסללה חברת החשמל השבדית, והיא מוליכה לתחנת כוח הידרואלקטרית הממוקמת במוצא אחד האגמים.

הדרך מטפסת על שיפולי הרכס ממנו ירדתי חמישה ימים קודם לכן וחודרת עמוק לתוך הטונדרה השבדית הגבוהה בכיוון צפון-צפון מערב.  עתה כבר הייתי שלם עם ההחלטה שלקחתי, טאטאתי מליבי את אחרוני הספקות. הנה אני צועד בסוף העולם, האוויר רווי אור, האדמה רווית מים, והאווירה רווית ברכה.  צעדתי נמרצות ובדומיה, בגבי האהקה, ואת האופק המערבי מפארת הארץ המובטחת אליה לא אבוא ובליבה הקרחון היפהפה Gihccejiekna... התמונות מטה מתמקדות באהקה היות והמערב היה מוצף אור ומצלמתי דלת ביצועים היא עד-מאוד באור כה חזק.








יום המחרת תוכנן להיות יום של נסיעות. היעד: אביסקו (או אבישקו), בצפון הרחוק של שבדיה, לא רחוק מהגבול הנורבגי בואכה נארוויק. תחנת דרכים מיוחדת זו היא נקודת המוצא לשביל הלאומי "דרך המלכים" Kungsleden, יש כאן לוודג' מפואר ומרווח עם אתר הסעדה מעולה לאניני טעם, חנות ציוד מפוארת, חדרי הארחה מכל הסוגים ומה לא... על שהותי שם, ברשומה הבאה. שלא כביום הגיעי לריטסם, היתה עתה הדרך חזרה שטופת אור, לקוחה מאגדות רחוקות. הנה, כך נראה העולם מהלודג' המרווח בסטורה שיופאלה, נקודת המוצא הראשונית שלי לטרק כולו: 



ציור נוף יפהפה תלוי על כותל חדר האירוח בלודג' בסטורה.
הגעתי לכאן, ממש היכן שצויירה, במסע שנערך חמש שנים
קודם לכן. סארייאסייאורה!




2 comments:

  1. נו, מקסים. ושתי תמונות מיסלע יפות - תמונה שנייה, כשהפיצולים המינרלוגים ברורים במבנה ותמונת ה"מדרגות הניצבות"= גם הפינטוז הגיאולוגי שם וגם הקומבינציה האמנותית.
    כמו תמיד (עד כה) - רוצה עוד.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה דיתה. הפנניסולה הסקנדינבית היא מאסיף אדיר מימדים של סלעי יסוד. הרשומה הבאה או זו שתבוא אחריה תעסוק בעמוד גרניט נדיר במראהו, 1400 מטר גובהו. חגיגאולוגיה אמיתית.

      מחק