בחזרה לסקנדינביה, חלק י"א - שלושה ימים בשיירינגאוי...

שלושה ימים נותרו לטיסה ארצה אותה אקח משדה התעופה שבבודה. בכוונתי להקים אוהל על חוף הים היפהפה כמה קילומטרים מצפון לשיירינגאוי (Kjerringøy) הנמצאת מרחק חצי שעה נסיעה צפונה מבודה. מכאן אצא לגיחת העפלה על אחד ההרים הפירמידיאלים התלולים הפורצים כמעט מתוך הים ומתנשאים אל-על לגבהים של מעל לאלף מטרים. מזג האוויר פנטסטי, ומזכיר את ימי אפריל החמימים של המכורה. הים השטוח מנוקד איים ושרטונים למכביר, המים שקופים ונקיים, החוף החולי נושק ליער ומעוטר קטעי מסלע וירק, האופק פרוש הרחק הרחק והוא נושק ים תכול וחלק... מצאתי לי פינה ונטעתי אוהל;

כביש חוף ללא מוצא מתפתל במפגש שבין ההרים לים וחושף נופים שאויירו ביד אמן. בכל ערב אצא להליכה שבטרם לינה כדי לספוג עוד מאווירת החופש השורה כאן. ובאמת, המקום מזכיר לי קצת את סיני של ימי נעורי... ההרים הגרניטיים המחודדים, הים הכחול, המים הצלולים. אבל בניגוד לנוף המדברי שם, הכל כאן שופע ירק... מלכתחילה באתי לכאן בשביל לטפס על פירמידות הגרניט, אבל מצאתי עצמי מתבונן ללא הרף דווקא לעבר המרחבים הפתוחים בכיוון הים... יש משהו בנוף הפתוח שמושך את הלב ואי אפשר לעמוד לו מנגד. 

פירמידות אמרנו? אכן פירמידות. כמה וכמה פירמידות גרניט ערוכות למסדר בוקר בכל שעה של היום. כמה וכמה מדרום ואחת, הגבוהה מכולן - 1020 מטרים גובהה - מצפון. זו האחרונה מתהדרת בפאה הנטוייה בזווית ממוצעת של כארבעים מעלות, והיא מזמינה טיפוס. הפירמידה הזו תאתגר אותי מחר. האחרות אמנם נמוכות יותר אבל מצוקיות ומסוכנות, שומר נפשו ירחק. הנה, כך הן נראות מרצועת החוף הצרה שלמרגלותן: 

   

רצועת החוף צרה היא עד מאוד והיער הנדחק בין הים וההרים מטפס בתלילות על מורדות הפירמידות עד פחות ממחצית גובהן. פלגי מים מפכים כמעט מכל עבר וכרגיל מימיהם צלולים ונעימים לשתיה. רצפת היער משובצת פירות יער מכל מין וצבע ומגוון לא גדול של פרחי צפון. חוף הים הנורבגי נהנה מאקלים חמים יחסית שמביא עימו זרם המפרץ. על אף קו הרוחב הגבוה, נדיר שמי הים כאן קופאים בחורף. משום כך תוכלו למצוא ביער עירוב נדיר של מחטניים עצי לבנה ושדר. 

ובכן, ביום השני לשהותי בשיירינגאוי יצאתי לטפס על הפירמידה הצפונית, אלף ועשרים מטרים גובהה, eide-tind שמה ופירוש השם (אם אינני טועה) "פיק הקצה". השיפועים המתונים של שלוש-מאות המטרים האנכיים הראשונים מתחלפים עד מהרה בשיפועים של ארבעים מעלות ויותר, אבל שבועיים של טרק לא מפנק דיים להכשיר את ההלך לכל סוג של מאמץ. בצד זה של ההר, בשיפוליו הדרומיים, אין כמעט דרדרות והצמחייה מועטה כך שהטיפוס נטול סיכונים מיותרים. צריך רק להקפיד להתרחק מקצה פאת המדרון כדי לא למצוא עצמך על סיפה של תהום נטולת תחתית...

בגובה 280 מטרים מעל פני הים 

הפירמידה הדרומית, הנמוכה, 500 מטרים גובהה

בדרך למעלה. באופק מצד ימין מגיחות השיניים המשוננות
של הפנינסולה האגדית לופוטן

עוד מבט...

קרוב מאוד לפסגה, ראו את העיירה שיירינגאוי בינות לצוקים

על הפסגה המראה כאילו צולם ממטוס...

יום המחרת הביא עימו שינוי באווירה. לאחר ימים לא מעטים של מזג אוויר חמים באופן יוצא דופן שוב התקדרו השמיים. תפסתי את האוטובוס האחרון (שהוא גם הראשון) לשיירינגאוי; את הלילה שלפני הטיסה חזרה הביתה אעביר כאן. העיירה עצמה ציורית ומסבירת פנים והמסעדה היחידה במקום מציעה מאכלים ביתיים אותנטים... למראה התבשילים הביתיים ולניחוחם גרגרה בטני כמו מסור חשמלי. הנה, זה המקום:

המוכרת הנאה ברגע של מנוחה

הכנסייה בשיירינגאויי

את הלילה האחרון בנורבגיה ביליתי באתר קמפינג... (באמת, לא יודע מה קפץ עלי...). בדרכי אל החדרון הקטן שקיבלתי מבעלת המקום הציץ נופש מבעד לחרך חדרו ושאלני מהיכן אני בא. "מישראל" עניתי. "ישראל, הו ישראל!" קרא הנורבגי בשמחה מהולה בתוגה, "שנתיים שלמות שהיתי בישראל כקצין או"מ, ואלו ללא ספק היו השנתיים היפות בחיי..." ובטרם הספקתי לחמוק משיחה, תבע את תשומת לבי: "נתניה, ביליתי הרבה בחוף נתניה... איך אוכל לשכוח את החיילות הישראליות שבאו לרחוץ בים... היפהיפיות האלו עם ה-M-16 והביקיני..." ואז נדלק בחיוך ממזרי ואמר: "אין כמו החיילות הישראליות!...". ולאחר כמה שניות חולמניות השפיל מבט עגום אל משטח הדשא שתחת אשנבו והבעת עצב נסוחה הייתה על פניו. "כל זה היה כל כך מזמן... אני כבר מבוגר. מלאו לי חמישים וכל זה היה לפני כמעט שלושים שנה. אבל לעולם לא אשכח אתכם הישראלים... אני תמיד בעדכם!"

מה שלא סיפרתי לאותו אדם חביב הוא, שבזמן שהוא שירת בנתניה כקצין או"מ-שמו"מ, הייתי אני מש"ק חוויה ביחידת ההסברה נורדיה, ו"בסיס האם" שלי - בית פלדמן - ממוקם היה בפאתי העיר, ממש על המצוק שמעל לחוף. לא אתפלא איפה אם החיילות בביקיני ו-M16 אותן הוא תיאר בכזו ערגה הן אלו ששירתו איתי באותה יחידה, או אולי שייכות הן לקבוצות שבאו ליחידתנו לשבוע של סדרת חינוך... מחוייך נופפתי לו לשלום ונתכנסתי בבקתתי הקטנטנה לליל שימורים אחרון; מי שחי שבועיים באוהל בתוך הטוהר של הטבע לא יוכל לסבול עוד ארבע קירות מחניקים ורצפת עץ מטונפת. עם אור הבוקר נמלטתי מהמקום, ועד הצהריים כבר הייתי ספון על מושבי במטוס.

תמונה אחרונה מבעד לחלון המטוס. בסוף היום יתחלף הנוף
החורפי והירוק של הנכר בקיץ החם והלח של המכורה...